מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בפולין, הייתי בת יחידה, דבר שאפיין במיוחד את שורדי השואה.  

משחר ילדותי הייתי מודעת לעובדה שאני יהודיה, דבר שהסב לי גאווה רבה.

למדתי בבית ספר יסודי עד כיתה ג'. בשעות הפנאי למדתי נגינה בפסנתר, רקדתי בלט ומה שהכי אהבתי אלה הביקורים באירגון ymca שטיפל גם בחיות. אהבתי לחיות נשארה עד עצם היום הזה.

עלי לציין שבפולין, בדרך כלל, הילדים לא שיחקו בגינות שעשועים כפי שמקובל אצלינו בכל שכונה. עיקר המפגשים בין הילדים היו בבתים או בחוגים משותפים. להורים לא תמיד היה זמן ואפשרות להסיע את הילדים לחברים לכן גם בשעות הפנאי מהלימודים, לעיתים קרובות לא היו חיי חברה כמו אצלינו בנוסף, לא היו טלפונים, אלא לבודדים בלבד. לכן, גם האפשרות לא הייתה רלוונטית. כמו כן לא היו כל אמצעי התקשורת החברתית. כמובן שלא היה פייסבוק וכו', לא טלפונים ניידים עם ווטסאפ וכו'. כיום הילדים וגם המבוגרים מתוקשרים היטב. אפשר שיאמרו שזה פוגע באינטראקציה ישירה בין חברים. פחות יוצאים, פחות נפגשים. לאו דווקא. באמצעות הטכנולוגיה החדשה, קובעים פגישות, מכירים אנשים ועוד. בכל אלה כוונתי שבהגיעי לארץ, נפתחו מעיני, החופש, החברים, משחקים במגרשי משחקים מקסימים. דבר שלא הכרתי בילדותי המוקדמת.

היום המאושר הגיע ארזנו כמה מזוודות ו….יצאנו לדרך ארוכה.

ראשית, הורי ואני נסענו ברכבת מעיר בה נולדתי וגדלתי, קראקוב, לגנואה שבאיטליה. שהינו שבוע ימים, בבית מלון מפואר בהמתנה לאוניה שתיקח אותנו לארץ הנכספת, מדינת ישראל. עלי לציין שזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית מלון כזה גדול ומפואר. הרבה מאד קומות, שטיחים, מנורות יפות. חוויה בפני עצמה. משהו חדש לגמרי.

 אומנם בפולין נסעתי עם הורי לחופשות אבל לא שהינו בבתי מלון מפוארים אלא בשכירות בבתי הארחה. אהבתי את החופשות האלה. נהגנו לנסוע לים (יומיים או שלושה) ברכבת. המרחקים היו עצומים ולא היו טיסות פנימיות.

 

כשהיינו באיטליה, טיילנו, הכרנו ארץ חדשה, שפה לא מוכרת, אנשים לבושים בבגדים שונים, תרבות אחרת. דבר שזכור היטב….שם לראשונה נתקלתי ב…מסטיק. כן כן, בפולין לא היה אלא רק בחנויות יוקרה יבוא מארצות אחרות.  כל זה היה במהלך שבוע ההמתנה לאוניה. נהנתי מהשהות באיטליה, יחד עם זאת הייתי סקרנית לראות את האוניה שתיקח אותנו לארץ.  האוניה הגיע ועגנה בנמל גנואה, עלינו, הפלגנו ארבעה ימים. האוניה הייתה גדולה מאד, ישנה, למעשה אוניית מלחמה יוונית בשם אנטריוס. ההפלגה הייתה חוויה בפני עצמה. שעות רבות שיחקנו, כל הילדים, משחקי חברה, רצנו, התרוצצנו כמעט בלי הפסקה.

 העולים שהגיעו לאוניה היו ממקומות ואיזורים שונים שבפולין, לכן, אנחנו הילדים גם הכרנו משחקים חדשים שלא היו מוכרים מקודם, למשל משחק עם כדור צמר ובקצהו כפתור עופרת. את המשחק היו בועטים בין הילדים. גם למדו מחברים אחרים לשחק בחמש אבנים. אלה היו מחוויות מאד משמחות, מחדשות ואף מלמדות אודות חיים באיזורים אחרים. למרות שכולם היו מפולין, היה הבדל התנהגותי וגם בסגנון וניב השפה בין האיזורים השונים. מה שהיה חסר באוניה זה האוכל שהוכן לעולים. משגיחי כשרות מצאו שהאוכל אינו כשר והורו לזרוק את הכל לים. לכן אכלנו רק פירות וירקות. באמת היה טעים, אומנם לא מזון שאפשר להתקיים ממנו לאורך זמן, אך ימים ספורים לא הייתה בעיה בכלל. הרגשנו חופש ושחרור אמיתי.

 

כעבור ארבעה ימים הגענו לנמל חיפה. כשהתקרבנו לחוף חיפה, ההתרגשות הייתה עצומה. כשראיתי מחרטום האונייה את חוף חיפה, ליבי התמלא אושר שקשה לתאר אותו. ההתרגשות הייתה עצומה. חיכיתי לרדת מהאוניה ושכף רגלי תדרוך על אדמת מדינה שלנו. מיד עם ההגעה, למרגלות האוניה קיבלו אותנו נציגי הסוכנות היהודית. כנראה בשבילם זו הייתה עבודה שגרתית, לי זה היה חדש ומעניין. יהודים, במדינה שלי, מטפלים ודואגים לנו.

 

מיד קיבלנו הפנייה למגורים באיזור השרון, בישוב מרוחק מכל גישה לכביש הראשי, דבר שהיווה בעיה להורי להגיע ממקום למקום בחיפוש עבודה ובהמשך בהגעה לעבודה בתל אביב. המרחק יכול היה להוות מחסום בפני אפשרויות פרנסה. זו הייתה הסיבה שהורי עשו מאמצים רבים על מנת להתקרב לאיזור תל אביב ואכן שם מצאו עבודות ויכלו לפרנס את המשפחה שלנו. יחד עם זאת המקום היה מקסים, כפרי, מלא שמחת ילדים. צמוד לבית הקרקע שקיבלנו, הייתה גם חלקת אדמה, שם זרעתי גרעיני מלון, אבטיח, אפונה ירוקה, פרחים ריחניים. תענוג אמיתי. למדתי בבית הספר ממלכתי מקומי, עם כל ילדי המקום. את השפה העברית לא ידעתי, מאחר ובבית הספר היו גם ילדים דוברי עברית שהיו ילידי הארץ, זו הסיבה הטובה שהזדרזתי ללמוד את השפה.

זהו סיפור עלייתי ותחילת חיי בארץ!

 

כעבור מספר חודשים, מהישוב שבשרון שנקרא חוף השרון, עברנו למעברת בת – ים. במקום בית צמוד קרקע, היו בו לפחות שני חדרים, מטבח מקלחת, שירותים וכל מה שצריך, במעברה קיבלנו צריף שכלל חדר אחד בלבד והיתר מחוץ לצריף. היה פחות נוח. אבל המטרה הייתה למצוא פרנסה ואכן זה התגשם. במצב כזה מתגמשים ומסתגלים. מבחינתי התחלתי ללמוד בבית ספר ממלכתי מקומי, שגם היה צריף יותר גדול עם כמה כיתות לימוד. שוב הכרתי חברים חדשים, הייתה שמחה רבה. המשכתי ללמוד את השפה העברית, הן בשיעורי עברית והן מחברים שהיו ותיקים יותר. בנוסף, כל שבוע הופץ עיתון בעברית קלה. הורי ואני קראנו בו בעיון רב, וזו הייתה שיטה טובה מאד ללמוד עברית. כך חיינו במשך שנה. מבחינתי הייתי מאד מאושרת. לימודים, משחקים עם חברים חדשים. יופי של חיים.

 

כעבור שנה בנו שכונה חדשה בעיקר לעולים החדשים. שם הורי קנו דירה קטנה וחמודה. השכונה הייתה באותה העיר, מרחק הליכה של כרבע שעה בין הצריף לבית החדש. איזה אושר היה שכל השירותים הדרושים היו בבית ולא מחוצה לו. קרוב מאד לבית החדש, היה בית ספר ממלכתי א'. התחלתי ללמוד בכיתה ד'. בית הספר היה גדול מרווח, שטח ענק. מגרשי ספורט, אולם ספורט, כיתות לימוד מרווחות. היה לנו גם חדר אחות והוקמה אגודת הבריאות שהייתי בה חברה מאד פעילה. עזרתי לאחות בית הספר בעת הצורך. למדתי להדריך על הגיינה אישית וכללית. עברתי בכיתות השונות והרציתי להם. הייתי מאד גאה בעשייה זו. כל זה כמובן בעברית. למדתי את השפה מהר. בדרך כלל ילדים קולטים מהר מאד, בנוסף, היו לנו שיעורי עברית מיוחדים לעולים חדשים מחוץ לתכנית הלימודים הרגילה. היה מאורגן היטב. לא היה לי קשה וגם הרצון ללמוד ולהשתייך כמו כולם גרם ללימודים מהירים.הרבה מחבריי היו דוברי פולנית, אך לרוב הקפדנו לשוחח בעברית על מנת להשריש את השפה עוד יותר ומהר.

 

מה שמוכיח שאם רוצים….מצליחים….

 

תשע"ו 2016