מאגר סיפורי מורשת

העליה לארץ

החיים ברומניה לא היו רעים. גם אני וגם בעלי, מורל ז"ל, היינו מהנדסים והגענו לתפקידים בכירים, מה שנתן לנו ולילדינו חיים טובים. גרנו בשכונה טובה, היה בית הספר ברמה טובה. באנו לישראל כי רוב המשפחה חיה בישראל וגם חשבנו שזה יהיה נכון שהעתיד שלנו יהיה עם העם שלנו.

בגיל 40, בשנת 1974 אני, בעלי מורל ושני ילדינו, יוליאן וסילביו, עלינו במטוס מרומניה לישראל. נחתנו ב- 15 בספטמבר.

 לוטי, מורל והילדים יוליאן וסילביו

הנחיתה בארץ לא היתה נעימה. לא שובצנו ישר לאולפן קליטה כיוון שרצו להפנות אותנו למקום מרוחק ממרכז הארץ. סירבנו להפניה הראשונית כיוון שרצינו שהילדים ילמדו בבתי ספר ברמה טובה וגם אפשרויות תעסוקה.

גרנו באופן זמני אצל אחי, הכנסנו את הילדים לבית הספר ולגן הילדים.

התקופה הייתה כבר לקראת ראש השנה ואיש לא דיבר אתנו. הבן הקטן סילביו היה בן שלוש והשני, יוליאן, בן עשר. כתבנו לנשיא המדינה, פרופסור אפרים קציר, והסברנו לו שאין לנו איפה להיות. בסוכות הזמין אותנו הנשיא לבית הנשיא וערך לנו קבלת פנים חמה ויפה. הוא גם שמח לפגוש סטודנטית ששמעה את ההרצאה שלו בעבר. הנשיא קציר נתן הרצאה בכימיה בטכניון ברומניה, שם הייתי סטודנטית.

הנשיא עזר לנו להגיע לאולפן ברחובות. היה קשה לסילביו כיוון שלא ידע עברית. ידענו קצת את השפה אך אף אחד לא ידע את שפתנו (רומנית). בגן הילדים הם דיברו בסימנים.

אולפן לעברית

לאולפן הגיעה עובדת שתפקידה לסייע במציאת עבודה לאקדמאים. בעלי מצא מהר עבודה, הוא ידע קצת עברית. הוא עבד בבזק במקצוע מהנדס תקשורת. אני המשכתי ללמוד באולפן וציפיתי לסיוע במציאת עבודה במקצוע מהנדסת כימיה. לקראת סוף הלימודים באולפן שאלתי אותה "מצאת לי עבודה?" היא ענתה לי: "את לא מתה מרעב, בעלך עובד, בישראל נשים לא עובדות". הייתי המומה ועניתי בזעם: "לא באתי כיון שאני רעבה ללחם, היה לי תפקיד מכובד במקצוע שלי ותרמתי הרבה במקום שלי. את אומרת לי שאני לא צריכה למצוא עבודה? אולי נתחלף, את גם את אישה והתפקיד שלך למצוא עבודה – גם לנשים! באתי עם שני ילדים, עזבתי את כל הרכוש שלנו, תפקיד בכיר לי ולבעלי ואת אומרת לי לא למות מרעב?"

ניגשתי למנהל האולפן, מאוד מאוכזבת, ואמרתי לו שאם זה המצב אז אנחנו צריכים לחזור לרומניה. הוא מיד התקשר ללשכת האקדמיים בת"א והם סידרו לי פגישה במכון לבריאות תעסוקתית שליד לאוניברסיטת ת"א. ההתחלה הייתה טובה והתקבלתי לראיון על יד מנהל המעבדה. הייתי צריכה להציג קורות חיים ותעודות. כשהוא עיין קצת במסמכים שלי הוא אמר לי המקום פשוט מדי בשבילי. באתי ממדינה גדולה מתפקיד בכיר וזה ברור שאי אפשר לקבל תפקיד זהה. הוא המשיך לשאול שאלות כגון אם אני יודעת רוסית. זה הפתיע אותי כי לא באתי לרוסיה באתי לישראל. עניתי לו שבאתי מרומניה אבל במקרה למדתי רוסית בתיכון ובאוניברסיטה. לא השתמשתי הרבה זמן בשפה ולא הייתי בטוחה שלא שכחתי. הוא פתח ספר ברוסית ואמר תקראי כאן. אני קראתי כאילו רק אתמול סיימתי ללמוד, והוא אמר בקול רם לעצמו: "הנה היא לא משקרת". הוא לא ממש רצה שאני אתקבל. אמרתי לו: "אני מוכנה לעבוד שבועיים בלי משכורת ולנסות את העבודה". התקבלתי ועבדתי עשרים שנה באותו מכון עד שנסגר.

על המשפחה

אני ובעלי מורל באנו ארצה עם שני בנים: יוליאן, שהיה בן עשר, וסילביו, בן שלוש.

דאגנו למצוא בית ועבודה על מנת להיות מסוגלים, עד כמה שאפשר, לחיות ברמה שעזבנו.

שני הבנים למדו והיו עתודאים.

יוליאן היה עתודאי – מהנדס מכונות בתואר שני, שירת בחיל האוויר וקיבל דרגה של סגן אלוף בגיל 35. סילביו גם היה עתודאי – כימיה, פיזיקה ומחשבים. הוא למד באוניברסיטת תל אביב (היה חוג משולב), גמר עם תואר דוקטור (PhD) ועשה פוסט דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב.

יוליאן וסילביו בילדותם

לוטי ונכדיה: אורי יעל ותמר 

משוב על הפעילות:

לוטי: בתקופה שכולם קשורים רק דרך הנייד, עסוקים בלימודים וחוגים – כמעט שאין זמן איכות עם המשפחה. התוכנית נתנה לנו הרבה חום מהפגישות סבתות ונכדים ונכדות. היתה גם הזדמנות להכיר את בית הספר שבו הם לומדים. במשך הזמן גם התפתחה גם חברות עם ליאורה (המורה המארגנת) וכל המשתתפים. האווירה היה נחמדה, התרשמתי מאוד מיכולת הארגון של ליאורה. הרגשתי שביחד מגדלים את הדור הבא של אנשים משכילים, עם חינוך טוב. שמחה להשתתף בכל פעולה שיכולה לתמוך בהתפתחות הילדים הנפלאים שלנו.

 אורי: הכל היה לי כיף מאוד וזה חיבר אותי עם סבתא. הכרתי את העדה הדרוזית. הכרתי חפצים של פעם ואת הסיפור של המשפחה. נהניתי להכיר חברים דרוזים, להכיר את התרבות שלהם, לבקר בבית התפוצות ולשחק שם משחקים של פעם (סוס ארוך) וגם לשחק במשחקים של פעם בביה"ס עם החברים הדרוזים כשאירחנו אותם בבית ספרנו.

תשע"ה    2015