מאגר סיפורי מורשת

סבתי נדיה נולדה בשנת 1950 בדרום רוסיה, בעיר דרבנט.

היא ילדה שני ילדים: אבי פליקס ודודתי דיאנה.

בשנת 1999 הם עלו לארץ וסבי נשאר ברוסיה.

הפרידה היתה מאוד קשה, גם מסבא וגם עזיבת עיר מולדתם: "דרבנט".

כאשר הם עלו לארץ היה קשה להתרגל לרוב הדברים החדשים.

בהתחלה קיבלו פתרון למגורים ברעננה. שם סבתא קיבלה רושם טוב ממדינת ישראל, היופי של הפרחים והעצים, הניקיון, היה נעים ורוב האנשים היו עם חיוך רחב ויפה.

היתה הרגשה שהם קיבלו אותם בשמחה.

שם הם היו באולפן ללימוד עברית, ועברו את הקליטה בהצלחה.

סבתא התחילה לעבוד, פליקס ודיאנה המשיכו ללמוד, פליקס למד הנהלת חשבנות ודיאנה למדה "אחיות".

לאחר מכן הם עברו לחיות בבית אליעזר.

אחרי 5 שנים אבי התחתן עם אמי לאורה. ואחרי שנה, בשנת 2004, אני ניקול, נולדתי.

כאשר הייתי בת שנה, סבי מתתיהו עלה לארץ והביא לי משאית צעצוע, כנראה חשב שנולד לו נכד ולא נכדה.

למרות ההשתלבות וההסתגלות היו לא מעט קשיים.

להתחיל חיים חדשים בארץ החדשה ולהצליח, הייתה בשבילם משימה מסובכת, היה קשה למצוא עבודה במקצוע, כי העברית של סבתא לא היתה ברמה טובה כמו השכלתה.

סבתא היתה בת 50 כשהגיעה ארצה וגם זה חיסרון, שליטתה בשפה האנגלית לא היתה טובה ובנוסף היתה חסרת ניסיון בתחום המחשבים, לכן החליטה ללמוד קורס מחשבים.

סבתא החליפה מס' מקומות עבודה בתקופה קצרה.

לסבתא שלי יש אופי שהיא לא עוצרת אף פעם… בשנת 2004 סבתא מצאה תפקיד שמתאים לה, היא היתה מבקרת איכות במפעל גדול, לאחר מכן היא קיבלה הצעה יותר מתאימה למקצוע שלה וכיום,

היא עובדת ככימאית בחברת "תמר".

היא מאוד אוהבת את מה שהיא עושה למרות שהיא בגיל פנסיה, היא מקבלת בעבודה המון מחמאות ועד היום היא עובדת שם בהנאה מרובה.

למרות שסבתא לא צעירה יש לה מטרות בחיים למשל: ללמוד אנגלית ברמה טובה, להתקדם בתחום המחשבים ולחדד את ידיעותיה, והיא גם חולמת לטייל בעולם ביחד איתי (ניקול ) וביחד עם בת דודתי מישל…

חלומותיה של סבתא לראות שהנכדות שלה יהיו בריאות, משכילות ותרבותיות – לדבריה זו "חובה".

כיום, סבתא אומרת בהחלטיות, שהיא שמחה מאוד שהם מצאו את המקום הכי טוב בעולם שמתאים להם לילדים ולנכדים, וכישראלית במדינת ישראל היא גאה בהצלחותינו כמדינה בתחומי החקלאות ה"הייטק" והרפואה.

לדבריה לא השם מקשט את הבן אדם אלה הבן אדם מקשט את המקום בו הוא נמצא.

סבתא אומרת שהיא מכבדת את רוב המנהגים בישראל מלבד חוסר הכבוד למבוגרים, אך מתגעגעת למנהגים ברוסיה, למשל לחגים היהודיים כשכל המשפחה הגדולה שלה התכוננה אליהם זמן רב מראש.

הם התרגשו ודאגו שהכל יהיה מוכן בזמן וברמה טובה בעיקר משום שהיה מאוד קשה להשיג מצרכים מיוחדים, ולפעמים נאלצו לנסוע לעיר הגדולה, מוסקבה- לקנות את מה שצריך.

סבתא זוכרת טוב מאוד את הרגשת הציפייה לחגים!

לא כל החברים של סבתא היו יהודים והם לא הבינו את התחושות של סבתא ושל בני משפחתה.

סבתא מתגעגעת גם למזג האוויר, לטבע, לחברים למקום העבודה שלה, לשכנים, לביתה, למורים שלימדו אותה באוניברסיטה, לספרים ובכלל לתרבות האחרת …

סבתא חושבת שבבתי הספר לא מקדישים מספיק בהקניית ידע מהתרבות העולמית ומצרה על כך שהילדים אינם מכירים אפילו דברים בסיסיים, אבל היא חושבת שהנכדות שלה דווקא תרבותיות, חכמות, מתוקות ספורטיביות, מוצלחות ועוזרות לזולת …