מאגר סיפורי מורשת

"לפני שהיינו לומדים הייתי מכינה לתלמיד מרק חם ואז היינו מתחילים ללמוד" (כך מספרת עליזה שמשוני לצוות הקשר הרב דורי).

בבית קטן ברחוב קטן ועיירה קטנה גרה לה אישה קטנה–גדולה,  כולם קוראים לה עליזה, אך אנחנו קוראים לה "המורה" והיא בהחלט המורה הראשונה של העיר אופקים. סיפור חייה הוא סיפור העיר.

כבר כמה שנים אנו מנסים לראיין את עליזה ולשמוע את סיפורה, ולאחר שנאותה למפגש עם צוות הקשר הרב דורי של בית הספר, לקחנו מצלמה, הכנו שאלות וניגשנו לעבודה. הריאיון התקיים בחדר התקשורת של בית הספר, עליזה הגיעה מוכנה ליום הראיונות והצילומים נרגשת ונפעמת. עליזה ישבה על כיסא המרואיינים וענתה על השאלות.

סיפורה של עליזה:

נולדתי בעיראק ושם למדתי להיות מורה. מאז היותי  קטנה ידעתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה. כבר כילדה אהבתי את הילדים שראיתי ואהבתי לעבוד עם ילדים ולכן בחרתי במקצוע הזה.

מעיראק הגעתי היישר לאופקים, בעקבות בעלי, לפני כ- 60 שנה. בעלי, יעקב שמשוני, היה ממקימי העיר אופקים ושימש כראש המועצה בימיה הראשונים של העיר. ברור היה לנו, למייסדי העיר שחינוך הוא דבר מאוד חשוב ולכן כמורה ראיתי חשיבות בהקמת בית הספר הראשון של העיר וזהו בית הספר "אשלים".

רוב רובם של תלמידיי, היו עולים חדשים מהעליות השונות. כאשר עולים רבים מוצאם היה מצפון אפריקה (מרוקו ותוניס). מטרתי הייתה ללמד את הילדים את רזי הקריאה והכתיבה בשפה העברית כי היה ברור לי כי רק שפה אחידה ותקינה תקבע את גורלם ואת עתידם. ההורים ידעו את שפת העברית רק מתוך ספרי התפילה ולי היה חשוב שהילדים ידעו את השפה העברית העכשווית.

כל תושבי העיר דיברו על ההצלחה שלי בהקניית הקריאה. עד היום כשאני פוגשת תלמידים הם אומרים לי שבזכותי הם קוראים היום. אני חושבת שהצלחתי במשימה כי אני לימדתי אחרת. לימדתי קודם כל את הפתח קמץ ואחרי זה צירה סגול, ובסוף את כל התנועות. רק לאחר שהילדים למדו את כל התנועות התחלנו לעבוד. לא עבדתי לפי שיטה מסוימת, אלא לפי הילד. הייתי מנסה בכל מיני דרכים ובודקת אם למד את התנועות שהקניתי לו וכאשר ראיתי שהוא לא קולט בדרך הזאת הייתי משנה את השיטה, עד שהבנתי שהוא יודע לקרוא את כל התנועות. לא ויתרתי לאף ילד. דבר נוסף שעזר לילדים ללמוד לקרוא היו השעות שלימדתי אותם בביתי בשעות אחר הצהריים.

אני זוכרת ילד שהיה קשה לו מאוד ללמוד בכיתה. אז לאחר הלימודים הייתי לוקחת אותו לביתי, קודם כל מכינה לו מרק שהוא אוהב, מאכילה אותו, ורק אחר כך היינו עובדים על בטן מלאה.

אין ספק שהכבוד למורים היה שונה בשנות החמישים, הכבוד למורה היה רב. כשאני הייתי עוברת ברחוב ותלמיד היה צועד מולי הוא היה משפיל את עיניו או מסתתר כדי שלא אראה אותו. הם פחדו שאחשוב שהם לא יושבים בבית ולומדים וקוראים. את כל הספרים שהילדים היו קוראים ידעתי בעל פה וכך ידעתי בדיוק על פי השאלות בכיתה מי קרא את הספר ומי לא.

פעם הייתה חשיבות רבה לקריאת ספרים ואני הייתי מעודדת את הילדים לקרוא  יומם ולילה. היום מדובר בתקופה אחרת ילדים כמעט לא קוראים ספרים ואם הם קוראים זה רק במחשב. אני לא מבינה כיצד אפשר ליהנות מקריאה אם אתה לא מחזיק ספר ביד, לשבת מול מסך מחשב ולקרוא נראה לי מאוד משעמם.

אני יודעת שלמורים היום יש המון אמצעים טכנולוגים שלא היו בתקופתי, פעם זה היה אחרת הכול היה בידי המורה, המורה מכינה הכול,  דפי עבודה, אמצעי המחשה, ולדעתי זה היה יותר מעניין גם את הילדים.

לכל מורה הייתה דרך שונה ללימוד ויכולנו להתאים את החומרים הנלמדים  לתלמידים  ולכיתה. היום אני כבר בת 90+ ופחות או יותר אני כבר לא זוכרת כמו פעם, אבל עדיין מגיעה לבית הספר כל בוקר ומלמדת ילדים בכיתות א' לקרוא בשיטה שלי ובגישה שלי.

פעמים רבות ילדים שאני מלמדת הם צאצאים לתלמידים הראשונים שלי בבית הספר בשנות החמישים. היום אני יודעת שעד יומי האחרון אני אלמד, זו דרך החיים שלי, לראות ילד שרוכש את תהליך הקריאה והכתיבה זו הנאתי בחיים.

סבים וסבתות של התלמידים המשתתפים בקשר הרב דורי אומרים עליה: "היא תמיד הייתה נחמדה, תמיד ידעה לגשת אל התלמידים ולשוחח איתם בגובה העיניים", "בזכות עליזה למדתי לקרוא וחייבת לה המון", "מהיום הראשון שהגעתי לאופקים הכרתי את עליזה"

מצגת סיפור חיי, שהוצגה בכנס ארצי "פורצי דרך", תשע"ז:

הזוית האישית

עליזה שמשוני: פעמים רבות, ילדים שאני מלמדת הם צאצאים לתלמידים הראשונים שלי בבית הספר בשנות החמישים.

תומר: עליזה הייתה כבר בתקופה של אבי לאגדה. עליזה היא אוצר בלום של סיפורים על העיר אופקים ועל החיים. התמקדנו דווקא בהיבט החינוכי, בשיטת הלימוד שלה שהיא מאוד ייחודית.

סרטון  סיפורה של עליזה שמשוני שהוצג בכנס תכנית הקשר הרב דורי