מאגר סיפורי מורשת

ב- 1948, עם הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמתה של מדינת ישראל, גמלה בליבם של צעירים רבים ומתנדבים ההחלטה להיות חלק בהגנתה ובניינה של ארץ ישראל, להגשים את החלום מדורי דורות להחזירה עטרה ליושנה. ב- 1948 פעילי הסוכנות היהודית פעלו בכל ישוב במרוקו, בגיוס צעירים ביניהם היו גם שני אחי הגדולים, בני ה-17 ו-19. צריך לדעת, באותם ימים כל הפעילות נעשתה בצורה חשאית. אחי עשו את דרכם "בדרך לא דרך" עד הגיעם לארץ ישראל לדרום לקיבוץ משאבי שדה. למעשה, אחי סללו את הדרך לשאר בני המשפחה. בתוך שנתיים התקבצה כל המשפחה בארץ ישראל.

 

העלייה שלי, 1949-1950

על "עליית הנוער": עליית הנוער מיסודה של הנרייטה סולד פעלה בראשית דרכה בעיקר בקרב ילדים ניצולי שואה בכל רחבי אירופה. ב-1949 החלה בפעילות ענפה גם אצל ילדים במרוקו. שליחי עליית הנוער הגיעו למשפחות פוטנציאליות שילדיהם היו מועמדים לעליה לארץ. אני זוכר את הלילה בו דפקו על דלתינו פעילי עליית הנוער. אז ידעתי שאני על הכוונת ושתורי הגיע. ליבי גאה משמחה והתרגשות גדולה, הנה בקרוב אפגוש את אחי הגדולים, שאיפתי היתה להידמות להם ולמעשיהם. הטנדר הסגור חיכה ליד הבית. אימי ארזה לי בחופזה צרור בגדים, ולאחר חיבוקים ונשיקות עליתי לטנדר בו הצטנפו מספר ילדים ושמרו על השקט כדי לא לעורר חשד מכוון שהפעילות היתה חשאית. באותה דרך קובצו ילדים ממקומות אחרים בכל רחבי מרוקו. כמאתיים ילדים נאספו ורוכזו במין מחנה מאולתר בחיק הטבע, רחוק מישובים מאוכלסים.

 

בו בשבוע הובלנו ברכבים סגורים לכיוון נמל קזבלנקה היישר אל כבש האניה. האונייה היתה ישנה וחלודה, התנאים בה היו בלתי נסבלים, במיוחד כשהתנהלה בים הסוער. צריך להבין שכל הילדים כף רגלם לא דרכה על אניה מעולם. היתה צפיפות, צעקות הפחד, בחילות והקאות. זמן רב עבר עד שהמדריכים הרגיעו את הרוחות.

 

מרסיי, ווילה גבי: בפאתי מרסיי, שכנה לה טירה גדולה לשפת הים הסלעי, נוף מרהיב ביופיו. ליבי גאה מאושר, לפגוש עולם חדש ונופים אחרים לאלו שהכרתי. ווילה גבי שימשה עשרות אלפי ילדים בדרכם לארץ ישראל. כעבור שבוע בשרו לכל הילדים שאנו עושים דרכנו בטיסה לנורבגיה. כמאתיים ילדים שמעולם לא עזבו את סביבת ביתם בחיק משפחתם, לא הכירו ארצות ועולם, ושמה של נורבגיה לא באה אל אוזנם, עושים דרכם לבלתי נודע. הרגשות היו מעורבים, ידענו שבסופו של דבר היעד הוא ארץ ישראל, ובעבורי זה המפגש עם אחי "הוותיקים".

 

הנחיתה באוסלו שבנורבגיה, היתה מרגשת. היא כללה טקס קבלת פנים. הכל היה עוטה בלבן כראוי לחורף סקנדינבי, מראה מוזר לילדים שלא ראו מימיהם שלג. משצעדנו לעבר האוטובוסים, התגלו מראות משעשעים. כל ילד שני החליק וכך ילדים רבים כמו דומינו נפלו ארצה. הממשלה הנורבגית, כמו ארצות סקנדינביה אחרות, נרתמו לעזרת מדינת ישראל והציעו לקלוט ילדים, כאשר הכוונה בעיקר לילדים ניצולי שואה, כתקופת מעבר בדרך ארצה, לדאוג לבריאות טובה וליציבות נפשית. כך בהעדר ילדים ניצולי שואה (1950) הוחלט לשלוח כ-300 ילדים מיהדות מרוקו וטוניסיה. הנורבגים בנו כפר עם בתי עץ גדולים שכללו מספר רב של חדרים מעוצבים להפליא, בית ספר, מועדונים וחדר אוכל. קבלת פנים היתה ישר למקלחות ובית מרחץ, הופקדנו לידיהם של נשים נורבגיות חסונות שקירצפו ללא הרף את גופם של הפעוטים. הבגדים שהיו עלינו נעלמו וצוידנו בבגדים המתאימים לאקלים המקום. צוות המטפלות, המורים והמדריכים היה רובו ישראלי.

 

תכנית הלימודים כללה הקניית השפה העברית, לימודי ידיעת הארץ, ענפי ספורט השלג, שירה, ריקודים וחגים בצורתם הישראלית. כל זאת על מנת להקל ולזרז את הקליטה שלנו בארץ. צריך לציין שאחד המטוסים התרסק בהרי נורבגיה שנותר רק ניצול אחד, דבר שהכה גלים בכל רחבי נורבגיה, וכל נורבגי הרגיש חלק מהמפעל.  

 

נפרדנו מנורבגיה בהתרגשות רבה, אכן ימים רבים של אושר עברו עלינו. טקס פרידה מרשים נערך בשדה התעופה לצלילי ההמנון הנורבגי שהיה שגור בפי כל הילדים. מכאן צעדנו לעבר המטוסים במבט ערגה לאחור ובתקווה קדימה לישראל. 

 

קיבוץ אפיקים ממוקם בעמק הירדן, בין נהר הירדן לנהר הירמוך הנושק לגבול ירדן. אפיקים הוא אחד הקיבוצים הגדולים בארץ, נחשב לחלוץ פיתוח התעשייה לצד גידול בעלי חיים וחקלאות ענפה. בקיבוץ נרכש ניסיון רב בקליטת קבוצות ילדים כמשימה בעלת חשיבות בקליטת העליה. רוב חברי הקיבוץ עלו מהעלייה השלישית מרוסיה, אך לא נשמע אף מילה רוסית בקיבוץ. כל ילד אומץ על ידי אחת המשפחות, רצוי בעלי ילדים בגילינו. בכך נוצרה קירבה מיוחדת ושילוב טוב יותר (הקרבה לצברים). הפעילויות המשותפות, הטיולים, עבודות השדה ומפעלים ספורטיביים משותפים עזרו בהשתלבות כמעט מושלמת. אני כותב על הרגשתי האישית, צריך להכיר בזה שלא מעט ילדים לא עמדו בקשיים ולא התערו בחברה החדשה וברבות הימים חברו למשפחותיהם שבינתיים עלו ארצה בשנות ה-50. נותרנו מעט ילדים בקבוצה אז הוחלט, לצרף אותנו לילדי המשק.

 

שנות הנעורים שלנו עברו בין הלימודים, העבודה, פעולות תרבות, טיולים, תנועות נוער ופעולות התנדבות במושבי עולים וקיבוצים צעירים בקשיים. ב-1956 כל השכבה התקבלה לחברות במשק בטקס מרשים ומכאן לצבא.

 

בראשית 1956 גויסתי לצבא. כמו כל קיבוצניק התנדבתי. עם פרוץ מלחמת קדש, הוטל על גדודנו לצנוח אל מעבר לגבול שבסיני. זו היתה הצניחה הקרבית הראשונה והיחידה בצה"ל. השתחררתי מהצבא ושבתי לעבודתי ברפת אפיקים. לאחר מספר חודשים נשלחתי לסמינר שליחים בבית ברל. ב-1960 נסגר המעגל משנשלחתי מטעם תנועת הבונים הכפופה לאיחוד הקיבוצים לעבוד במרוקו.

 

סיפור העליה שלי לארץ מייצג את סיפורם של אלפי ילדים שעלו בתקופה זו או אחרת לאחר מלחמת העולם השנייה ובתקופת קום המדינה.