מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1947 נולדתי לבית משפחת נחום, ילדה רביעית, בעיר צנעא, עיר בירתה של תימן.

הוריי נישאו בתימן, גילה של אימי בעת נישואיה היה 13 ואבי כבן 22.

אימי גידלה את ארבעת ילדיה ואילו אבי עבד כקצב. אבי למד את מקצועו מאביו וסבו אשר עבדו גם הם בתחום הבשר. החיים בתימן היו קשים, וכל שכר עבודתם שימש למחייה יומיומית.

 

שגרת החיים של יהודי תימן לצד הגויים הייתה קשה, והיהודים חוו התנכלויות ופרעות ואף חששו לביטחונם. מציאות קשה זו הובילה להחלטה לעלות לארץ ישראל, ארץ היהודים. בשנת 1949 החליטו רוב הקהילה היהודית בתימן לעזוב את ארצם ולעלות לארץ ישראל.

 

משפחתי ומשפחות נוספות עשו את דרכם על גבי חמורים מצנעא לעדן, מסע שארך כשלושה שבועות. מאחר והייתי קטנה, אימי הניחה אותי על ברכיה על מנת להגן עליי, כשהיא רכוב על חמור. מאחר והמסע היה ארוך ומייגע הגיעו למסע חסרי כל. עם הגיענו לעדן טסנו במטוסים לארץ ישראל.

 

 

לעלייה שלנו קראו "מרבד הקסמים", בעליה זו הגענו הוריי שלושת אחיי ואני. עליה זו נקראת גם "כנפי נשרים", השם לקוח מספר שמות פרק יט' פסוק ד': "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי…". יש שטענו כי מאחר והתימנים לא ראו מטוסים חשבו שהמטוסים הם נשרים וטענו כי עלו ארצה "על כנפי נשרים".  

 

עם הגיענו ארצה הועברנו לעין שמר. בעין שמר היינו כחצי שנה. אבי התפרנס מעבודה בפרדס, על מנת לכלכל את משפחתנו. 

 

בשנת 1950 לערך הועברנו למעברת בת-ים, השתכנו באהלים לצד משפחות נוספות. בתקופה זו מזג האוויר היה קשה, ולמעשה אלו השנים היחידות שירד שלג באזור מרכז הארץ. מזג האוויר הסוער היקשה על החיים באוהל והאוהל קרס מספר פעמים. זו הייתה תקופת צנע בארץ, והחיים בארץ היו קשים. האוכל היה מחולק בתלושים לפי גודל המשפחה. אבי עבד עבודת כפיים כפועל בניין.

 

בתקופה הנ"ל אימי הבחינה כי אנשים הגיעו לאוהלים שכנים, לוקחים ילדים לטיפול רפואי אך אינם מחזירים אותם תוך טענה כי הילדים נפטרו. אימי מספרת כי הגיעו לפתח אוהלה בכדי לקחת אותי. מאחר ותופעה זו הייתה מוכרת בקרב האוהלים השכנים, אימי, בתושייתה, הסתירה אותי תחת מיטת שדה באוהל והתפללה כי אני לא אבכה. וכל זאת בכדי שלא ידעו כי ישנה תינוקת באוהל.

 

בשנת 1953 עברנו לדיור בשיכון עמידר בבת-ים. אבי חזר למקצועו המקורי ועבד כקצב, ואילו אימי גידלה את ילדיה ועסקה בעבודות הבית. תקופה זו שונה בתכלית מתקופתנו היום. באותה תקופה אימי בישלה על פתילייה ופרימוס, הפתילייה תופעלה באמצעות נפט ואילו הפרימוס הודלק בספירט ובמיכלו היו שמים נפט. את סירי האוכל אימי הייתה מניחה על הפתילייה ששימשה לבישול איטי. את הכביסה אימי כיבסה ביד. הכביסה הורתחה על פרימוסים ובדוד גדול. קנינו קרח, אותו אחסנו במעין מקרר (ללא חשמל) שם  הנחנו את המזון על מנת לשמור על טמפרטורה נמוכה, שהמזון לא יתקלקל. כמו כן, לא היו טלפונים ולא טלוויזיות, רק רדיו. 

 

במשך השנים נולדו לי עוד חמישה אחים, סך הכך תשעה במספר- ארבע בנות וחמישה בנים. צפוף בבית אך שמח. הילדים שיחקו בחצר תופסת, מחבואים, קלאס, חמש אבנים וכל המשחקים היו מחוץ לבית.  חונכתי בגן ילדים בקרבת ביתי. משם המשכתי לבית ספר עממי דתי "תחכמוני" בבת-ים ולאחר מכן בתיכון מקצועי. בית הוריי היה בית מלא באנשים וילדים, הורי זכו לנכדים רבים. שבתות וחגים התאפיינו בשמחה, כל אחיי וילדיהם היו מגיעים, חוגגים ונהנים. בית הוריי שימש תמיד כמקום מפגש מרכזי לכל בני הבית.

 

בשנת 1968 נשאתי לציון ממשפחת לוי ועברתי לגור בחולון.  נולדו לי ארבעה ילדים עמיחי בשנת 1969 ,שרון בשנת 1971, קרן בשנת 1975 ומיכל בשנת 1982.

 

ניהלתי קריירה בבנק הפועלים במשך כ-35 שנים וציון, בעלי, ניהל עסק לייצור אלומיניום. כיום בעלי ואני יצאנו לגמלאות ונהנים מילדינו ונכדינו. יש לי שבעה נכדים, נתנאל, דניאל, אביטל, תומר, אור-אל, אופיר ואלין. עמיחי הוא אביהם של נתנאל ואביטל.

 

כמסורת מבית הורי אני ואחיי עדיין נפגשים בחגים ובאירועים מיוחדים וחוגגים את החגים יחד כפי שנהגנו בבית הורינו. 

 

מבצע מרבד הקסמים: "מבצע מרבד קסמים (באנגלית: Operation Magic Carpet) היה מבצע שנערך לאחר סיום מלחמת העולם השנייה לשם החזרתם לארצם של למעלה משמונה מיליון אנשי הצבא והצי של ארצות הברית, ששירתו בחזיתות המלחמה ברחבי העולם. למבצע שימשו מאות אוניות צבאיות ואזרחיות, החל מחודש יוני 1945. החלק האירופי של המבצע הסתיים באפריל 1946, ואילו חלקו בזירת האוקיינוס השקט נמשך עד ספטמבר 1946."

 

תשע"ה