מאגר סיפורי מורשת

היינו ציונים ורצינו לעלות למדינת היהודים.

עלינו באוניה עד לצרפת. שם חיכו לנו נציגי הסוכנות היהודי. נציגי הסוכנות היהודית קיבלו אותנו והעבירו אותנו

במחנה העולים של הארץ.

כמוכן קיבלנו מזון ומגורים. כ- שלושה חודשים בערך חיינו שם. משם עלינו על האוניה שנקראת

"עצמאות",  על שם ישראל שקיבלה את עצמאותה.

שטנו, לכיוון הארץ והמים היו גועשים מאוד. סבלנו מאוד על האוניה ,שטנו כשבועיים על האוניה, עד להודעה,

שאנו קרובים לחופי ארץ ישראל, לחיפה.

מרוב אושר והתרגשות כל העולים עמדו בסיפון האוניה כאשר היה לילה. ממרחקים ראינו את אורות חיפה, מאוד התרגשנו, בכינו עד שהגענו לנמל. ירדנו מין האוניה ושם חילקו את העולים למקומות שונים.

בדרך כלל העבירו את העולים למעברות. אותנו העבירו לפרדס חנה, למחנה האוהלים. התנאים היו קשים ומפחידים.

היתה שם שממה. בלילה, השועלים הרבים ייללו.

אימי הייתה בהריון.  אימי ילדה את אחי בתוך האוהל במעברה. רק למחרת לקחו אותה לבית החולים,

יחד עם אחי התינוק שנולד, שלומו. אמי הייתה יומיים בבית החולים, וכאשר שוחררה אחי נישאר בבית החולים,

בית התינוקות. אימי הייתה הולכת להניק את אחי כל שש שעות. רק לאחר חודש, אימי קיבלה את אחי בחזרה.

הוא שוחרר מבית החולים, והם חזרו יחד למעברה. המשכנו לגור בתוך האוהל.

 

לאחר בערך חודשיםעברנו לכפר שנקרא "רינתיה" ושם גרנו בבתים ערביים שנכבשו.  גרנו בכפרבתנאים קשים.

לא היו מים, אבא שלי קנה חמור, ועם החמור היינו הולכים להביא מים מקיבוץ בארות יצחק.

הנדודים נמשכו, לאחר מכן שלחו אותנו למושב "פתחיה" שם גרנו בפחונים. כל משפחה קיבלה פרה

ופרדה ועגלה. קיבלנו קרקעות והתחלנו בעיבוד חקלאי. גידלנו גידולים שונים  החקלאות הייתה פרנסתנו.

 

בשנת 1952 היה חוסר אוכל בארץ, תקופת הצנע, קיבלנו תלושים על מנת קבל מנות אוכל בתשלום.

באזור היו מסתננים, שנכנסו למושב וגונבו ציוד ובעליי חיים.

במושב התקבלה החלטה לעשות שמירות בלילות . התחלנו בתורנות. כל אלה ששמרו, קיבלו נשק. היו כל פעם אנשים אחרים ששמרו.

חיכנו זמן רב, עד שזכינו לקבל על שמנו בנייני קבע ורק אז עברנו לגור "בבתים".  בבתים, לא היה חשמל

והדלקנו אורות עם עששיות. רק לאחר תקופה של שנה חצי , סוף סוף התחברנו לחשמל, זו הייתה שמחה

וחגיגה.

 

בבתי הספר היו כיתות נמוכות ולא היו מספיק כיתות ולכן נאלצנו ללמוד ברמלה כ- 7 ק"מ מהישוב.

קמנו מוקדם בבוקר אל מנת להספיק להגיע לאוטובוס הציבורי. לא פעם היה האוטובוס מלא ולא היה אוסף

אותנו לבית הספר. נאלצנו לחכות לטרמפים וכאשר לא היה טרמפים נאלצנו ללכת ברגל עד בית הספר.

בשנת 1952 כשהייתי בן 14 הלכתי לפנימייה חקלאית שם סיימתי את התיכון. בפנימייה הייתי ילד מצטיין,

לימדו אותי לעבוד על טרקטור ברפת ובגידולים חקלאים. לאחר סיום התיכון הייתי בקיבוץ שבצפון כחצי שנה

כשהייתי בגיל בערך 18, גויסתי לצבא והייתי בחייל הצנחנים.

לאחר כשמונה חודשים פרצה מלחמת סיני, ונאלצתי להשתתף במלחמה זו. אני והיחידה שלי הגענו

לקרבת מצריים. בתום המלחמה נאלצנו לעזוב את סיני, מכיוון שהיה לחץ בעולם.

אני  יחד עם היחידה שלי, השתתפנו בהרבה פשיטות נגד הפדאיונם (המחבלים). לאחר סיום שירותי בצבא

כ- שנתיים וחצי עזבתי את הקיבוץ.

התחלתי לעבוד בסוכנות היהודית, בענף החקלאות שם עבדתי כ- שבע שנים. לאחר יכן קניתי טרקטורים

לעיבוד חקלאי ופיתחתי עסק . לאחר זמן, הכרתי את אשתי, שהייתה שכנתי והתאהבנו.

בשנת 1965 התחתנו. בשנת 1966 נולד בני הבכור עופר.

 

בשנת 1967 פרצה שוב מלחמה, הפעם: מלחמת ששת הימים. גם בה השתתפתי, שרתתי  באזור הגדה

המזרחית. בשנת 1967 נולדה ביתי ענת ובשנת 1972 נולדה ביתי השלישית טלי.

 

בשנת 1972 הקמתי מפעל ליצור בלוקים. באמצע ההקמה של המפעל, פרצה שוב מלחמה (בשנת 1973)

מחלמת יום כיפור. הייתי מגויס 181 יום. השתתפתי בקרבות שברמת הגולן. המלחה הייתה עקובה מדם .

בשנת 1974 שוחררתי מהמילואים (שהיו 181 יום) המשכתי בהקמת המפעל שלי. בשנת 1975 נולד בני

הרביעי דורון. המפעל שגשג והועסקו במפעל כ- 40 עובדים (יהודים וערבים ). גם בני עבדו במפעל לאחר

שיחרורם מהצבא. 

בתי ענת התחתנה בשנת 1988 וגם בעלה עבד המפעל ונולדו להם שלושה ילדים, נכדי.

בכל חג עשינו את החג אצלי בבית. בכל יום שישי בערב כולם באים "לקידוש" בבית.

בשנת 1992 בני הבכור עופר התחתן וגם לו נולדו שלושה ילדים, נכדי: אור ירדן ושחף.

בשנת 1997 בתי טלי התחתנה ונולדו לה שני ילדים, נכדי: ירין ואיתי .

אני סבא מאושר ויש לי שבעה נכדים. וירין מתעד את סיפורי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי,

בבית הספר גנים, בגני תקווה.