נולדתי בתאריך ב'
בתשרי תש"י (ב' דראש השנה) 25.9.1949 במושב עין עירון, להורי משה וציפורה
קריגר. הורי נולדו בפולין
ועלו לארץ בהיותם בראשית שנות העשרים לחייהם. הם הכירו במושב עין
עירון, בו גרו אחותה של אבי ואחיה של אימי. בתאריך 31.5.1939 נישאו
ונולדו להם 4 ילדים: יונה (1940), דוד (1946), (אני) חוה (1949) ושושנה (1952).
אבי, משה שמחה קריגר ז"ל
אבי נולד בדצמבר 1912, בעיירה סימיאטיץ' בצפון מזרח פולין. הוא היה ילד צמא דעת. כשגילה
בעליית הגג ספרים ברוסית, היה מבלה שם שעות וקרא את כל הספרים, תוך קליטת השפה
הרוסית שלא היתה שגורה בביתו. בגיל 7 נשלח לוורשה לישיבה, בה בילה 7 שנים. בשנים
אלה רכש ידע מעמיק בתנ"ך, תלמוד וגמרא. כמו כן שלט בשפה העברית על בוריה. הוא
היה בור סוד שאינו מאבד טיפה ועד יומו האחרון ניתן היה להיוועץ בו במה שנוגע
ליהדות.
בשנת 1932 עלו הוריו לארץ כבעלי הון. (היו להם 600 ליש"ט והבריטים
איפשרו להם לעלות לארץ כעולים לגאליים). סבו וסבתו של אבי, אליהו-דוד וחוה
שולזינגר, עלו כבר בתאריך 27.6.1923 והתמקמו בפ"ת. סבתא חוה נפטרה בשנת 1948
ונקברה בהר הזיתים, ועל שמה נקראתי שנה לאחר מכן עם הולדתי, כשהר הזיתים כבר לא
היה בידינו.
הורי אבי עלו עם 6 מתוך 7 אחיותיו של אבי והאחות השביעית, שברחה מהבית
כדי לעלות לארץ, כבר היתה בארץ. אבי לא קיבל סרטיפיקט (אשרת עליה) ונאלץ להישאר
בפולין. אחרי שנה הסכים אבי לשאת את ביתו של הפקיד המופקד על הנפקת סרטיפיקאטים בעיירה
וכך קיבל את האשרה המיוחלת. (עם בואם לארץ, פנו לרב כדי שיתיר את הנישואין
הפיקטיביים). את הדרך לארץ עשו דרך עיר הבירה וורשה, משם ברכבת לטרייסט שבאיטליה
ומטרייסט באוניה "אדריה" לנמל יפו. השיט נמשך כארבעה ימים. הוא פנה
לבית הוריו ברעננה, שהיה מחסן עץ קטן ולצידו הלך ונבנה בית הקבע של ההורים. במשך 7
שנים, עד לנישואיו לאמי, עבד כפועל חקלאי ברעננה, בעיקר בפרדסים.
אמי, צפורה קריגר, לבית רוזן
אמי נולדה בעיירה
דרוהיצ'ין, בצפון מזרח פולין, בשנת 1914. בשנה זו פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובשלב
מסוים הרוסים הגיעו לעיירה וקבעו את מושבם באחוזה שבה גרה אימי עם משפחתה. כשעזבו
את המקום, העלו הכל באש וכך לא נשארו למשפחה מסמכים וביניהם תעודת הלידה של אימי.
היא היתה בת הזקונים במשפחה של 8 ילדים. שניים מאחיה נפטרו בילדותם וכך הם נשארו 6
אחים ואחיות. סבי, אבי אימי, נפטר בהיותה בת שנתיים וכך נאלצה אימי לעזור בעבודה
בחנות המכולת המשפחתית החל מגיל 6. בגיל 14, עם סיום ביה"ס היסודי, הפסיקה
לימודיה וניהלה את החנות.
בשנת 1935, בהיותה בת 21, החליטה אימה שעליה להינשא בארץ
ישראל. לשם כך נרשמה כבת 18, כדי להיחשב נסמכת על אימה, ואחיה, שהיה כבר בארץ, נשוי
ואב לבן, שלח להם "דרישה" התחייבות לכך שהוא ידאג לפרנסתן. כך קיבלו
סרטיפיקט ועלו לארץ. כיוון שאימה תכננה לחזור לפולין, לא לקחה כמעט כל מטען, למעט
צרכים מיידיים: פמוטים להדלקת נרות השבת, סידורי התפילה לשבת וחג ומעט בגדים. כמו
כן, קבלו מתנות שונות מהשכנים הגויים שהצטערו להפרד מהן. הן יצאו על גבי עגלה ונסעו
כ 15 ק"מ
עד העיירה סימיאטיץ, עיירת הולדתו של אבי. שם עלו על רכבת לוורשה עיר הבירה.
בוורשה עלו על רכבת לרומניה ושם עלו על האוניה קונסטנץ והפליגו דרך הים השחור
לנמל חיפה.
אח נוסף, שהיה
מבוגר ממנה ב- 14 שנה, היה כבר באותן שנים במקסיקו עם אשתו ושני ילדיו. שם נולדו
לו שני בנים נוספים. השבט מונה כיום קרוב ל- 60 נפשות.שלוש אחיות של אימי
נותרו בפולין ונספו בשואה על משפחותיהן (15 נפשות, הי"ד) ומקום קבורתם אינו
ידוע.
עם בואה לארץ, גרה אימי עם אימה אצל האח בחדרה ובחורף
1935 עברו לעין עירון. אמא ניסתה למצוא עבודה כדי להשתתף בכלכלת המשפחה. אולם,
מתוך 30 ימים שהלכה ללשכת העבודה, קבלה יום עבודה אחד. במשך השנים עד לנישואיה
עסקה בעבודות שונות, בדרך-כלל לתקופות קצרות: עבודות כביסה וגיהוץ אצל חברת המושב,
טיפול בילד בת"א ובישול עבור המשפחה, ניהול מכולת בת"א במקום הבעלים
שעבר ניתוח, עבודות שונות בפרדס, טיפול באדם חולה בגבעת שאול, ניהול משק הבית אצל
רופא וטרינר מניצולי תל-חי, עבודת בציר ודריכת ענבים בזכרון יעקב. כך הצליחה אפילו
לחסוך קצת כסף ולשלוח שליח מהארץ כדי להביא את חברתה הטובה מפולין בשיטת הנישואין
הפיקטיביים, תמורת 10 לי"ש. כך ניצלה החברה מידי הנאצים.
נישואי הורי
הורי נישאו ביום
י"ג סיון תרצ"ט, 31.5.1939, שבוע לאחר חג השבועות, ושלושה חדשים לפני
פרוץ מלחמת העולם השניה. הקרובים מפולין חששו להגיע לחתונה, כי "היטלר שולט
בים" כפי שכתבו במכתב. החתונה התקיימה בפ"ת, בבית דודתו של אבי, בנוכחות
כ 50 אנשים, בני משפחתו הגדולה של אבי: סבא וסבתא, הורים, אחיות, דודים ובני
דודים. שם גר גם הדוד הרב משה ראם, אשר השיאם, ואחיו שלמה ויזל-ראם היה אחד העדים.
אחרי החתונה נסעו לרעננה, ונכנסו לביתם החדש דירה קטנה בבית שבנה סבי מס' שנים
קודם לכן ובו היו 4-5 דירות קטנות.
בשנת 1940 נולדה אחותי הבכורה יונה. בשנת 1942 עברו
למושב השיתופי בית יוסף בעמק בית שאן, עם אחותי התינוקת בת שנה. בשנת 1943 עברו
למושב כפר פינס ל- 10 חודשים והמתינו שיתפנה בית במושב עין עירון. משנת 1944 גרו במושב עין עירון בהתחלה ברפת (7
שנים), שם נולד אחי אור בתאריך 6.9.1946 , לפני שהיה סיפק להביא את אימי לבית היולדות
ושכנה יילדה אותה. נהג האמבולנס שהגיע, הציע לקחת את אמי על אלונקה לאמבולנס, אך
היא סרבה והלכה בכוחות עצמה. כשהגיעו לבי"ח בילינסון בפ"ת, הנחה הנהג את
אימי: "את תלכי קדימה ותתקבלי "ללידה" ואני אבוא אחרייך עם התינוק.
כך תוכלי לנוח שבוע בבית היולדות. וכך היה.
אני
נולדתי 3 שנים אח"כ ב"הלל יפה" בחדרה. בשנת 1951 קיבלנו
סוף-סוף את הבית שני חדרים, הול, מטבחון ושרותים בתוך הבית. בשנת 1952 נולדה אחותי
הצעירה. בבית זה גרנו 7 נפשות (כולל סבתי, אם אימי). בשנת 1956 הורי החליטו להרחיב
את הבית והוסיפו חדר גדול ששימש סלון ואחותי הבכורה ישנה בו, וכן פינת אוכל, מטבח,
מזווה וחדר אמבטיה ושרותים נפרדים.
בבית זה גדלתי ובגרתי, והורי חיו בו עד 1992. בספטמבר
1991, נפטר אבי ו – 5 חדשים אחר כך עברה
אימי לרעננה, בה חיה 23 שנים, עד פטירתה בשיבה טובה בגיל 101, בתאריך ז' סיון
תשע"ה, איסרו חג שבועות.
הבשורה על קום המדינה
אבי משה סיפר על
הקמת המדינה שמענו מפי השכנים, כי לנו לא היה רדיו. למעשה, ציפינו להכרזה, אך
ידענו גם שמיד עם קום המדינה יפרצו קרבות ומעשי רצח ושוד. היה ברור שהערבים לא
ישלימו עם הקמת מדינה יהודית. ואכן, לצד השמחה על קום המדינה, באו גם המהומות
והקרבות, ומדי פעם גם מעשי שוד, גניבה ואף רצח. אחת מחברות המושב נרצחה בעת גנבה
שביצעו הערבים.
ילדותי במושב
גדלתי במושב עם
קבוצה קטנה של בני גילי. הלכנו לגן הילדים שהיה מאובזר בצניעות, והרבינו לשחק
בחצר. כל יום אחד הילדים היה תורן ועזר להכין את הכריכים לארוחת ה -10. באחד הימים
נטרקה הדלת בין חדר הגן לפרוזדור היציאה החוצה. פרצה פאניקה: איך נצא? אולי יוציאו
אותנו מהחלונות, אבל החלונות מאד גבוהים…
לבסוף הזעיקו מישהו מהחברים מהמזכירות
הסמוכה ופרצו את הדלת לשמחתנו. לפעמים יצאנו לטייל בשדות. זאטוטים פוסעים בזוגות
עד מרחק ק"מ מהגן: אל גבעת הכלניות, שנהגנו לכנות "גבעת נפוליון",
אל הביצה ה"באס", שהיתה עשירה בנרקיסים בשוליו, ואף אל גבעת הרקפות.
השנים חלפו ועלינו לכיתה א'. אחי לימד אותי לרכוב על אופניים, כדי שאוכל להגיע
לביה"ס במושבה כרכור. בפעם הראשונה שהצלחתי לרכוב ללא עזרה, לא ידעתי איך
לעזור ונתקלתי בקיר העפר בקצה המגרש שבו התאמנתי. הנזק שבר קטן בשן. 8 שנים
למדתי בכרכור, למרות שהחל מכיתה ה' ילדי המושב עברו לביה"ס האזורי באלוני
יצחק. הייינו מרוצים מביה"ס ונשארנו משפחה יחידה מהמושב שילדיה למדו בכרכור.
במושב היו לנו פעילויות של הנוער העובד ונערים משכבות גבוהות יותר הדריכו אותנו. כך
גם יצאנו למחנות ביערות הכרמל וחווינו חוויות לצד הכרת הארץ והרחבת הידע.
הארבה יורד על הארץ
באחד מימי אביב
1955, הופיעו בשמי המושב להקות ענקיות של ארבה. כל אנשי המושב, מקטנם ועד גדולם,
לקחו בידיהם מקלות ופחים ויצאו אל השדות כדי לגרש את החגבים שאיימו לחסל את כל
הירק שנועד למאכל הבהמות. הנזק היה נורא, ואנו, הילדים, חשנו סיפוק גדול שעזרנו
לגרש את המזיק הנורא הזה.
עזרה במשק
כבר מגיל רך עזרתי במשק. בהתחלה היה זה
מתוך "משחק" – לקחתי את ה"ליטר" מהאלומיניום וחלבתי לתוכו את הפרה.
הייתי מאד גאה בהישג. לאט לאט הגעתי לחליבת פרה שלמה והיא הפכה "לפרה שלי".
במשך הזמן כבר "גייסו" אותי, גם כשלא כ"כ התחשק לי, כי חייבים להספיק
להגיע בזמן למחלבה. במקביל, היו גם גיוסים נוספים: להוציא תפ"א מהאדמה, להוציא
בטנים, לעשב את שדה הפרג שאבי זרע והשתדלנו שיהיה מטופח, לקטוף את הפרג הבשל ולפתוח
את הפירות כדי למכור את זרעי הפרג, לנסוע לשדה לפתוח/לסגור השקייה, להביא סלק לבהמות.
כל המשפחה השתתפה במאמצים. זה היה בחום, בקור ובגשם. בחקלאות לא עוצרים לרגע.
"מצאת החמה עד צאת הנשמה".
גם בלול היה מה לעשות: בעיקר לאסוף ביצים
ולעזור אח"כ לשקול אותן ולמיינן. אחותי הבכורה גם נהגה לתת לעופות את ארוחת אחה"צ,
אחרי שחזרה מהלימודים. בתקופה מסויימת היו במשק תרנגולי הודו ואווזים. אבל החוויה הכי
מלהיבה היתה ביום קבלת להקת אפרוחים: ממש התרגשתי לצפות בכדורים הזהובים האלה מתרכזים
מתחת לכיפה המחממת. מדי יום עקבתי אחר התפתחותם וליויתי אותם גדלים. ומה רבתה השמחה
כשיום אחד אבי מצא ביצה ראשונה… באותה תקופה ראשונה, רבות היו הביצים בעלות שני חלמונים
ושמחנו להכין "עין" עם "תאומים". פעם אפילו היתה ביצה ובה 3 חלמונים.
בתי סיגל במשק הפרות בעין עירון,
1974
חלק בלתי נפרד מהנוף היו הכלבים. תמיד היו
במשק כלב אחד או שניים ובדרך כלל היו אלה כלבות. הן המליטו גורים ואנחנו השתעשענו אתם.
מעולם לא הכנסנו כלבים הביתה. אמא היתה פדנטית מכדי להרשות זאת. אחת הכלבות נהגה לחכות
ליד מדרגות הבית וכשאמא יצאה החוצה – ידעה שהאוכל מגיע. היא ליוותה את אמא עד המקום
המיועד לכך ושם קבלה את הארוחה. כשהייתי בת שנתיים, סבתא שמרה עלי בבית ואמא עבדה בלול.
החלטתי שעלי להגיע אל אבא לרפת ונדנדתי לסבתא שתאפשר לי לצאת החוצה. זו לא עמדה בהפצרותי
ואני יצאתי, אלא שאז ראיתי את הכלב העומד ליד פתח הרפת. עשיתי מעשה וטיפסתי על הגדר
העשויה ענפי אקליפטוס שהקיפה את חצר הפרות. נפלתי מהגדר ונפצעתי קשה בראשי. איבדתי
דם רב. הרופאים התייחסו אל החלמתי כאל נס, ונדהמו עוד יותר כשצמחו השערות על ראשי
(חוץ מצלקות אחדות המלוות אותי עד היום). המשפט: "תיזהרי שלא תיפצעי" ליווה
אותי שנים ולעיתים גרם לי לפחוד לעשות דברים מסוימים, אך אני התגברתי ועשיתי הכל, כדי
שהפחד לא יתקבע.
גם בעבודות הבית היה לי תפקיד. כיוון שאחותי הבכורה
מבוגרת ממני ב- 9 שנים, היא היתה אחראית על הנקיון עד הגיעה לגיל 18. אז עזבה את הבית
לסמינר למורות ותפקיד הנקיון עבר לאחריותי. מיום רביעי התחלנו בנקיון לקראת שבת. בכל
יום חדר וביום שישי – פינת האוכל, המטבח והשירותים. לקראת פסח – העבודה היה רבה שבעתיים:
קירות, רשתות, חלונות ותריסים וכמובן – ניקיון יסודי בכל פינה בבית.
תמונה: חוה ילדה במושב עין עירון
משפט אייכמן
לקראת סיום כיתה ה', התבשרה מדינת ישראל
כי הצורר הנאצי אדולף אייכמן נתפס והובא לישראל כדי לעמוד לדין. אחותי ואני, שליוינו
את אמנו באבלה על אובדן אחיותיה, שמחנו מאד ועקבנו אחרי היומן היומי שתאר את התקדמות
המשפט. נהגנו להציע עונשים מעונשים שונים לנאצי הרשע שבגללו נעלמו לנו 3 דודות על בני
משפחותיהן.
לימודים בהדסים ושרות צבאי
עם סיום ביה"ס היסודי, הבעתי את רצוני
לצאת לפנימיה בכפר הנוער הדסים. שמעתי את סיפוריה של אחותי על ילדי הפנימיה והחלטתי
שברצוני לחיות ולהכיר ילדים אלה. למדתי בהדסים 4 שנים תיכון במגמה הביולוגית. לקראת
סיום ביה"ס התיכון, ביוני 1967, פרצה מלחמת ששת הימים. הימים שקדמו לה היו רוויי
מתח ואנחנו – הבוגרים בביה"ס וצעירים מכדי להתגייס, התמרמרנו שאיננו יכולים לתרום
לבטחון המדינה הנמצאת בסכנת קיום. הסתפקנו בחפירת שוחות בכפר, כי לא היו מקלטים בכל
מקום. בצהרי היום הראשון למלחמה, עבר מטוס ירדני מעל הכפר וכולנו השתטחנו על האדמה
מתחת לעץ.
בבוקר היום השני עבר מטוס עירקי מעלינו, ואני קפצתי על המיטה וראיתיו מבעד
לחלון, כשהוא יורה צרורות אש. הוא פגע בביח"ר
"טבע" באזור התעשייה בנתניה ובמנוסתו צפונה נהרגה אישה שישבה על המרפסת ושתתה
את הקפה של הבוקר. בתום היום הראשון למלחמה, לאחר חצות, פורסם כי חיל האויר השמיד
400 מטוסי אויב על הקרקע. שמחה גדולה פרצה בקבוצתנו והבנו שהנצחון בידינו. בשנים
1967-1969 למדתי בסמינר למורות ושנה אחת שרתתי בהדסים כמורה חיילת. בשנים אלה למדתי
מהם חיי שיתוף, פשרה וויתור. עד היום אני בקשר עם שתי חברות מהתיכון ושתיים מהסמינר.
היו אלה שנים של לקיחת אחריות והתבגרות.
מילון
סרטיפיקט הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון.
עין עירון עין עירון הוא מושב באזור הצפון בואדי ערה השייך למועצה אזורית מנשה. המושב הוקם בשנת 1934, על ידי קבוצת תושבים אשר עלו לארץ בימי העלייה השנייה. שמו של המושב ניתן לו עקב מיקומו הצופה על נחל עירון הסמוך. בסמוך למושב נמצא האתר הארכאולוגי תל אסור ושמורת עין ארובות.
ציטוטים
”למדתי בסמינר למורות ואף שרתתי בהדסים כמורה חיילת, שם למדתי מהם חיי שיתוף, פשרה וויתור. “
