מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עליה ובניה מחדש

בקשר הרב דורי , בכתיבת הסיפור.
שרה יושבת באמצע.
קורות חיים בתור ילדה קטנה, עליה לארץ ובנית משפחה מחדש.
בתור ילדה קטנה
אני נולדתי למשפחה מאוד ענייה. בבית של סבא וסבתא פייברגר.
אמא שלי גרה איתי אצל ההורים שלה ובבית היו עוד אחים של אמא והם היו 7 או 8 אחים.
עד גיל 7 או 6  גרתי בקלוז'. אמא שלי הכירה משפחה של ניצולי שואה שלא היו להם ילדים והמשפחה הזו הייתה יהודיה. הם אימצו אותי ולקחו אותי לעיר אחרת, לביה-מרה. לקחו אותי למקום לא מוכר, עם שפה לא מובנת כי דיבתי הונגרית והייתי צריכה להבין מה הם אומרים ברומנית.
כל האזור שגרתי בו היו גויים (לא יהודים) ולא היו לי הרבה חברים בגלל שרובם לא היו יהודים ולא הבנתי את השפה. ובהמשך, הלכתי לבית ספר נוצרי ובכל בית הספר היו רק אני ועוד ילד אחד יהודים. גרתי בביה- מרה עד שעלינו לארץ עם המשפחה המאמצת.
 
עליה לארץ
עלינו וגרנו ברעננה. ועוד פעם כשהגעתי לישראל לא הבנתי את השפה והלכתי לאולפן (סוג של בית ספר) ובגלל שהתחילה מלחמת ששת הימים (שנת 1967) אז לא היו כיתות מסודרות וגם רוב המורים הלכו להילחם. בסוף הלכתי לעבוד בשביל לעזור להורים בגלל שכעולים חדשים אז לא היה לנו כסף. עבדתי בכל מיני עבודות עד שהתקבלתי לעבוד בתעשייה צבאית. ביום הייתי עובדת ובערב הייתי הולכת ללמוד. ומקום העבודה ממן לי את הלימודים וסיימתי כטכנאית מכונות.
 
שם בעבודה הכרתי את סבא וב-1972 התחתנו וב-1973 אמא נולדה. סבא המשיך לעבוד עד שיצא לפנסיה. אני הייתי צריכה להפסיק לעבוד כדי לטפל בבת שלי. ואז, ב-1975 חן נולד וב-1983 אפרת נולדה.
 
בזמן שטיפלתי וגידלתי את הילדים שלי הלכתי ללמוד אומנות, ציור ופיסול שאני גם נהנית מזה עכשיו. היו גם תערוכות ואני נהנית להכין עבודות אומנות וכולם נהנים מזה. עד היום הזה אני מציירת ומפסלת.
בזמן הזה תמיד השתדלתי למצוא עבודה מתאימה שאוכל לעזור מבחינה כלכלית למשפחה וגם לגדל את הילדים שלי.כך שמצאתי מקום עבודה בסופר לתקופה, עבדתי בשעות הבוקר המוקדמות. אחר כך עבדתי במעון לילדי הגיל הרך. וגם חנות צעצועים עד מאי 2013. עברנו לגור בצור יצחק ליהיות קרובים לנכדים שגרים בכוכב יאיר, צור יגאל וצור יצחק.
 
אחרי הרבה שנים התגעגעתי ורצתי לבקר במקום שבו גדלתי, בביה-מרה. השנה, (2013) נסענו אני וסבא לרומניה הגענו לביה-מרה והכרתי כל רחוב ורחוב והגעתי לבית איפה שגרנו ומאוד התרגשתי עמדתי על יד הבית ובכיתי. הלכתי לבקר בבית הספר איפה שלמדתי ונכנסתי למזכירות וביקשתי איזה שהוא מסמך שמוכיח שהייתי בבית הספר הזה וקיבלו אותי מאוד יפה והמזכירה הייתה מאוד נחמדה והתחילה לחפש בארכיון מלא מלא אבק ומצאה קלסר מעוות ומאובק, ישן מאוד ובפנים היא מצאה את הרישום והיא צילמה את המסמך וקיבלתי אותו.
הלכנו גם לבית הכנסת היהודי שבעיר והיו שם מספר קטן מאוד של יהודים וזה היה יום שבת ובא אליי איש ואמר לי שהוא מכיר אותי ולא הבנתי מאיפה. הוא הזכיר לי שיום אחד שהיינו בכיתה שנשפך חומר כימי על הרגל שלי ושאל מה שלום הרגל שלי וזה אותו בנאדם שהיה היהודי היחיד איתי בבית הספר.
 
בהמשך נסענו גם לעיר שנולדתי בה. טיילנו בעיר ולפי הזיכרונות של ילדה קטנה הגעתי לבית של סבתא שלי וזה היה מאוד מרגש. ברחוב איפה שסבתא שלי הייתה גרה פגשנו איש מבוגר והתחלתי לדבר איתו בהונגרית. האיש שאל אותנו מאיזה מקום אנחנו, אמרנו שבאנו מישראל והוא התחיל לדבר אתנו  בעברית. הוא היה בישראל כפועל רומני שעבד בבניין. סיפרתי לו שגרתי באותו המקום בתור ילדה קטנה ושאני רוצה להוציא את התעודת לידה שלי. הוא התקשר אל עורך דין שהוא מכיר, דיבר איתו, ואחרי כמה דקות הוא הגיע אלינו על יד הבית. הוא אמר שהוא יטפל בזה ויעזור לי להוציא את התעודת לידה. הבית לא השתנה בהרבה אבל תלוי דגל רומניה בכניסה.
 
המשכנו משם, מקלוז' דרומה  אל הרי הכרפתים הדרך הייתה מאוד יפה, היה נוף מהמם, יערות, הרים ומפלים, נסענו בדרך מפותלת והכביש היה מאוד צר. היה אחר הצהריים ופתאום ירד ערפל כבד שלא היה אפשר לראות מטר. נסענו לאט, בסוף הגענו לאיזו שהיא בקתה ועצרנו שם.
נכנסנו ללובי וביקשנו חדר. מנהל המקום נתן לנו מפתח לראות אם החדר זה מתאים לנו. עלינו לחדר וצחקתי לצביקה: "מתאים, או לא מתאים אני לא זזה!" הערפל התפזר רק למחרת בשעות הצהריים. והטמפרטורה הייתה מאוד נמוכה, מתחת לאפס.
 
בצהריים המשכנו, באיזה שהיא צומת מאוד גדולה התלבטנו באיזה דרך לנסוע. עצרנו בצד ושאלנו איש לאן לנסוע ואמר לנו שהוא שנוסע באותו כיוון. לקחנו איתו טרמפ ובאותה ההזדמנות נכנסו עוד שני אנשים. האנשים שעמדו בצד היו אנשים עניים שלא היה להם מכוניות. עד הכביש הראשי יכלו למצוא טרמפ אבל עד לכפרים שבהם גרו הצעידה הייתה לוקחת יום שלם. והיו מאוד אסירי תודה שלקחנו אותם. ולא ידעו איך להודות לנו והיא רצתה להראות לי איך הם גרים.
אז נכנסתי, והבית בנוי מעץ, בבית אין ריצוף ,זה בנוי ישר על האדמה, בית מאוד קטן ובתוך הבית גרים ביחד עם בעלי החיים עם הכבשים. הריח היה לא נעים, בתים כמו שהיה לפני אלפי שנים. הם סיפרו שכל הצעירים עוזבים  את הכפר כי אין שום גישה לבתי ספר, לא מפתחים שם שום דבר, האור שלהם זה עששיות ושאלתי מה קורה כשהזקנים מתים, מי בא במקומם? היא ענתה לי שכשכולם ימותו אז לא יהיה יותר כפר.
 
משם חזרנו בחזרה אל הכביש הראשי והמשכנו דרומה אל פויאנה ברשור, זו עיר מאוד יפה, כפר נופש תיירותי. זה נמצא על הר גבוה מאוד ובחורף מגיעים לשם לעשות סקי ובקיץ עיר נופש עם אויר נקי מאוד כיף לטייל שם. שם ביקרנו בארמון שהוא מלא פסלים,  עם גנים מסביב מאוד יפים, מטופחים, מסעדה מפוארת במקום. פגשנו שם אמריקאי מאוד נחמד שדיבר איתנו  והסברנו לו שאנחנו מישראל שבאנו לבקר אחרי חמישים שנה. סיפרתי לו שחזרתי לבית הספר ולבית הישן שגדלתי בו. הוא מאוד התלהב מהסיפור.
 
אני עוד רוצה לחזור לבקר ברומניה בכוונה לכיר עוד יותר את הארץ. ואפילו לקחת את שיר איתי שתראה איפה גדלתי.

מילון

קלוז' נפוקה, ביה-מרה, פויאנה- ברשוב.
ערים ברומניה .

ציטוטים

”"כל דור עולה על הדור הקודם."“

הקשר הרב דורי