מאגר סיפורי מורשת

אני, אתי הלוי, נולדתי ב-1936 בעיר חאלב שבסוריה. בסוף חודש מאי, בשנת 1945, התחיל סיפור העלייה לישראל. הוא התחיל כטיול. גרתי בשכונה יהודית, ששמה היה ג'מליה. בשכונה זו גרו, לפי דעתי, רק יהודים כי אני הכרתי קרובי משפחה שגרו ליד הבית שלי. בבית שגרתי בו היו שכנים, ואני זוכרת שנכנסו לבית באמצעות עליה של כמה מדרגות להול גדול שסביבו היו חדרים רבים. אני זוכרת במיוחד את חדר המשחקים, שלו חלון גדול עם מעקה שפונה לרחוב. אני זוכרת גם את חדר האורחים שהיה מהודר מאוד, היו בו וילונות סרוגים בדמויות של מלאכים. אסור היה לילדים להיכנס, החדר היה שמור לאורחים בלבד, ואני זוכרת גם שהייתי נכנסת וקולעת צמות מהפרנזים. אני זוכרת שבחדר ההורים הייתה מיטה גבוהה, חדר ההורים היה גדול ובו רדיו בצבע שחור. היו בחדר זה תמונות גדולות על הקיר של קרובי משפחה שחיו בארצות אחרות.

 

הכרתי את הילדים של השכנים, שכמה שנים לאחר מכן פגשתי אותם בארץ (ישראל). בחורף היה קר מאוד, חיממו את הבית בתנורי גחלים. אני זוכרת במיוחד שבשבת אכלנו יחד כל המשפחה סמוך לתנור. יחד עם זאת החברה של הילדים לא הייתה קרובה במיוחד, והביקורים היו בלווית ההורים ובמיוחד בחגים. אבי, אני ואחותי ביקרנו יחדיו קרובי משפחה. אני בעיקר זוכרת ביקור אצל הדוד של אבי שגר בבית של שתי קומות וגרו באותו בית עם המון ילדים. בבית שלי שיחקתי די לבד, אני זוכרת את עצמי עולה לגג ובאבן גדולה שחיממתי בשמש, הייתי מגהצת שמלות של בובות. אהבתי מאוד להסתכל דרך החלון החוצה בחדר שלי. החיים לדעתי התנהלו בשקט למדי, הספקתי ללמוד בבית ספר "אליאנס" שהוא היה במרחק הליכה מביתי. בבית הספר למדתי לקרוא ולכתוב צרפתית ולא השלמתי את השנה השלישית של בית הספר. אני זוכרת עציצים בפחים על הגג והיה נחמד לגהץ שמלות קטנות בחברת עציצים.

 

הימים, ימים לפני פסח, היתה תכונה רבה בבית. הוזמנה תופרת לתפור בגדים לחג, אני זוכרת שמזג האוויר היה אביבי כי הבגדים שנתפרו היו גם קיציים וגם חורפיים, הייתה התעסקות רבה בהכשרת הכלים לחג, זוכרת שגם קרובי משפחה התעסקו בזה. וככה אחרי החג בחודש מאי פתאום אבי לא היה בבית. וסיפרו שהוא נסע לבדוק את החיים בארץ.

 

אבי עסק במסחר כלי כסף ושעונים. לצורך העבודה נסע לנסיעות רבות בעיר ביירות שבארץ לבנון. שמעתי שמות של ערים שהוא היה בהן בזמן המלחמה בלבנון, בכל פעם נזכרתי שהוא שהה בערים האלה. כך שהוא היה מורגל לנסיעות וכך גם הגיע לישראל לביקור, ובדק איך הוא יעלה את משפחתו לארץ. אני זוכרת את הלילה שהוא חזר הביתה.

 

אני זוכרת את תלבושת בית הספר "אליאנס". התלבושת הייתה שמלה שחורה וצווארון לבן. זוכרת שקראתי וידעתי צרפתית ממש טוב!

לקראת סוף חודש מאי ב-1945 מתארגנת המשפחה שלי כביכול לנסיעת טיול. אנחנו נועלים את הבית. על כל תכולתו לוקחים מזוודה או שתיים, ונוסעים בלילה לביירות. נסיעה ארוכה, ישנתי בקרון והתאכסנו במלון כתיירים. חווית הנסיעה הייתה שונה ממה שאני הכרתי כי היא הייתה ארוכה ונמשכה גם בלילה. לא סיפרתי שדודי ודודתי אחים של אמי הגיעו מישראל לסוריה על מנת להעלות את סבא שלי לישראל. אמי הייתה הבת הצעירה במשפחה, היא ואביה היו היחידים שנשארו לגור בסוריה אז כך בשהייה במלון דודי יצא איתי ואם אמי לטיול לבירות. זוכרת מעקה גבוה מאבן לחוף הים. יום יפה, התעכבנו לקנות פלאפל בפעם הראשונה בחיי, פלאפל ענקי! כדורים ענקיים! וזה היה משהו חדש בשבילי. הים נראה נפלא, טיול של יום יפה, דודי קנה לי ולאמי תיקים וארנקים שכמותם ראיתי במהלך השנים בשווקים בצבע בז. לפנות ערב עזבנו את המלון, במהלך הלילה ועלינו שוב על רכבת, נסיעה קצרה שנראה שהגענו לכפר משם התחילה העלייה לארץ ישראל. היינו לבושים כרגיל. התחלנו לטפס על הר בחשכה גמורה עם מלווים. המלווים היו גברים שהיו עטופים בכפיות וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי כפיות. בעצם היה מוזר מאוד. היו אנשים זרים שניסו לזרז אותנו לעלות לעלות על ההר. את הילדים הקטנים וסבי הרכיבו על חמורים. זה נמשך אולי שעות אבל אני הרגשתי המון זמן עולה ועולה אני לא זוכרת אם היה לי קר אבל זוכרת שהציעו  גם לי לרכב על החמור ואמרתי שאני גדולה מספיק ללכת ברגל.

 

ההפתעה הגדולה היתה כשהגענו לנקודה הסופית שפגשו בנו שומרים של הקיבוץ חניתה. לאחד השומרים בשער נימסר דבר מה שמסמן סיום המסע. וכאן אנחנו נפרדים מהמלווים ונכנסים לקיבוץ "חניתה" אנשי הקיבוץ קיבלו אותנו בשתיית תה חם ושם אנחנו בילינו את שארית הלילה. בבוקר, יום שמשי אנחנו מופתעים לחלוטין מהמקום החדש. זוכרת גם שדודי המשיך בנסיעה לחיפה לפגוש את משפחתו והביא לילדים המון שוקולדים רבים שנמסו בחום. השוקולדים היו ממש טעימים וכן אני מאוד אוהבת שוקולד נמס!  

 

ככה התנהלנו ימים אחדים בקיבוץ "חניתה" שהוא קיבוץ שגובל עם לבנון, ובתחקיר שעשיתי אמרו לי שהקיבוץ שינה מיקום בהתאם לנסיבות וגם הגבול זז בכל פעם בין ישראל ללבנון בהתאם לנסיבות ולהסכמים. לא מצאתי את מקום השער שממנו נכנסנו ולא חזרתי לראות את המקום של המפגש בין השומרים והמלווים. הימים בקיבוץ "חניתה" היו נחמדים מאוד אבל הכל היה זר ומוזר אבל מסביר פנים.

 

יום אחד מספרים שהסתיימה המלחמה (מלחמת העולם השנייה), והעלו את המשפחה שלי ואותי על משאית חבושים בכובע טמבל ומחופשים לישראליים. זו הייתה הפעם השנייה שאנחנו משנים פנים וככה באור יום נוסעים לעיר חיפה ששם גרים דודי ודודתי ומשפחתם. בנסיעה בעצם חמקנו מנקודת הגבול שבה הבריטים והערבים שהיו פוגשים משיגי גבול ומחזירים אותם חזרה לארצם (זה בעצם קרה לסבתי שנעצרה בנקודת גבול והוחזרה בחזרה לסוריה) ואנחנו בני מזל. הגענו לחיפה שמחים שהסתיים המסע אבל בעצם הוא רק התחיל. בילינו כמה ימים בחיפה בן דוד צעיר לקח אותי לטייל בעיר ובגן שקראו לו גן בהאי. מאוד הרשים אותי המקום. התפעלתי מאבנים קטנות לבנות שדימיתי אותם לסוכריות ושוקולדים, הגן נראה יפיפה!

 

המשפחה של דודי ודודתי לקחו אותנו וכעבור כמה ימים נסענו לתל אביב לביתה של סבתא שלי שגרה קרוב לחוף הים. אני גם זוכרת שהגיע חג השבועות, ואבי הלך איתי ועם אחותי להתרחץ בים. הרחצה בים חדשה ומעניינת אבל מה שהיה מעניין במיוחד זה החזרה הביתה. חג השבועות והמקום שסבתי גרה שפכו הרבה מים אחד על השני וכך שמעתי על שמחת בין השואבה. החג עבר באופן מאוד שמח והתחילה ההתארגנות החדשה. ההורים והאחים עברו למגורים חדשים ואני נשארתי, כך חשבתי לעוד קצת זמן אצל סבתא שלי. סבתא שלי הייתה סבתא נהדרת וחברה טובה. שני אחים היו לאבי שגרו איתה, הצעיר היה חבר בהגנה והוא היה צעיר ב-15 שנה מאבי. הזמן לבלות איתם היה נחמד מאוד אבל פתאום הגיעה אישה, עובדת בסוכנות היהודית ואומרת שהיא צריכה לקחת אותי למקום חדש לקיבוץ משמרות.

 

נסיעה הייתה נוראית והקאתי כל הזמן כי משהו בישר לי שהמצב לא טוב כי הנסיעה התמשכה מאוד. הגברת שישבה לידי לא דיברה איתי כי כנראה שלא ידעה איך. די נורא. הגענו למי מהקיבוץ שיפגוש אותנו בפרדס חנה אני לא זוכרת פרטים מפרדס חנה למשמרות. בכל השעות עד שמצאתי את עצמי בחדר פנוי ללינה של בן קיבוץ. זוכרת מאוד את כל הפרטים בחדר  והם היו: שולחן קטן, מיטה, וילון וארון קטן. על השולחן היה כד קטן עם פרחים יבשים. המצב לא היה טוב בעיני, למה אני לבד פה? איפה המשפחה שלי? וככה בכיתי ובכיתי ונרדמתי. וכאן מתחיל המצב להשתפר. מפגישים אותי עם חברת הילדים, לא זוכרת פרטים של ממש על ההתחלה אבל התוצאה הייתה שהתחילה שנת הלימודים ואני כבר ידעתי לקרוא ולכתוב עברית, שזה כל הכבוד להם.

 

בזמן שהתחילה שנת הלימודים אני כבר הייתי בכיתה ובכיתה היינו רק 7 ילדים והייתה לי חברה טובה במיוחד ששמה היה רוחלה וחברה נוספת ששמה היה יעל, הפכנו להיות החברות הכי טובות, במיוחד רוחלה, כך שהקיבוץ המליץ שההורים שלה יהיו הורים מאמצים, חיבבתי מאוד את המשפחה של רוחלה. אמא שלה תמר הייתה לפעמים מטפלת מחליפה ואבא שלה ששמו היה בויה והוא היה עובד החוץ של קיבוץ. ההורים שלה נהיו הורים מאמצים לי. בקיבוץ המגורים היו יחד בבית הילדים, אותו בית ילדים עומד על תילו עד היום בחדר היינו 4 ילדים במיטות צמודי קיר ובאמע ארונית ולכל ילד תא. המטפלת סימה הייתה מאוד קשוחה ופיטרלה במסדרון להקשיב שישנים ואז אנחנו הילדים המצאנו שפת דיבור בידיים ועד להיום אני זוכרת לאיית את השם "בוזי". בוזי היה אחד משלושה אחים שהגיעו לקיבוץ לפניי והם היו ניצולי שואה. בצער רב אחותם הגדולה נהרגה בתאונה בפרדס חנה והיה צריך לנחם אותו, הסתובבנו בכל מקום איתו, חברותיי ואני. הצער היה נורא גדול שאחרי שהם שרדו את השואה שמשהו כזה נורא יקרה להם.

 

החיים בקיבוץ היו נפלאים בעיניי. התאהבתי בהם. המשמעת הייתה נוקשה אבל היה הרבה פנאי להסתובב ולהיות בכל מקום כאילו הבית גדול והמרכב. נפלא להתהלך ולהיות ברפת ובלול בפרדס ובמטעים וזה היה מאוד חופשי, אכלנו מהעץ שסק ואפרסקים ולא שכחנו לבקר במאפיה. כל הקיץ הסתובבנו יחפים ואני זוכרת אדמה חולית ואני הכי הכי זוכרת את חדר האוכל, אנחנו הילדים אומנם אכלנו בחדר אוכל משלנו אבל במיוחד ביום שישי מיהרו כולם לחדר אוכל לבושים בלבן, אווירה חגיגית במיוחד וריח עוגות השמרים מעורר.

 

אני אספר על המורה שלי, היא הייתה אחד מהתלמידות של "נחום נרדי" שהיה לו מקום של כבוד ליד הפסנתר. המוסיקה אפפה את הקיבוץ ושרו את שרי התקופה של פעם. הוא היה מלחין כותב מוסיקה שישב ליד הפסנתר בחדר האוכל והכניס הרבה אווירת שירה וחלק מהילדים ניגנו בחליל. זה הביא לשלושה זמרים ידועים שיצאו מהקיבוץ: שלום חנוך, מאיר אריאל וחנן יובל. אחותו של חנן יובל הייתה החברה שלי יעל, שנהרגה מכדור טועה של הבריטים. לפני כמה שנים ביקרתי בקיבוץ וחדר האוכל להפתעתי נראה קטן יותר.

 

כך בקיץ אחד עברתי ארץ מסוריה לישראל, החלפתי בית, החלפתי שפה ואחרי כמה שנים עברתי לגור עם ההורים שלי.