מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עיתון מדור לדור

כתיבת הסיפור
עיתון מיום הכרזת המדינה
כבוד ואהבה לאדם ולסביבה

ביום ההכרזה על מדינת ישראל, הייתי בן 7, גרתי בצריף עץ בפתח תקווה עם חדר אחד שהיו בו מרווחים ואפשר לראות את כל מה שקורה אצל השכנים. החדרים היו קטנים ומטבח קטן בלי מים חמים, אותם חיממנו בדוד גדול. את האור הדלקנו עם עששית כיוון שלא היה חשמל חיינו בתנאים קשים והמצב הכלכלי בבית לא היה טוב. לא היה לנו רדיו והייתי הולך לשמוע רדיו בבתים של חברים. השירותים היו מחוץ לבית מן חדרון קטן בחצר שבו השתמשו כל הדיירים ומיטות היו מיטות ברזל עם פסי מתכת.

שמעתי מפי אבא שצריכה לקום מדינה והייתה אווירה של שמחה. לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון כי הייתי רק בן שבע. אני זוכר איך הבריטים הסתובבו ברחובות עם טנקים, וכשהיה עוצר לא היינו יכולים להגיע לשירותים שבחצר כי אסור היה לצאת מהבית. הבריטים היו זורקים לילדים סוכריות כדי שיהיו שקטים ושלא תהיה מהומה.

תמונה 1

בתקופת הצנע, תקופה בה הממשלה הגבילה את הצריכה של התושבים וצמצמה את השירותים הציבוריים שמגיעים להם, לא היה לנו מספיק אוכל, הלכנו לקנות עם תלושים שנתנו לנו ולפיהם החליטו מה נקבל, היה מחסור בביצים, במוצרי גבינה ובעופות. ובזיכרוני התמונה שאבא שלי לקח אותי עם אופניים לחברים שלו שגידלו עופות והביאו לנו ביצים ועופות, משם הלכנו לשוחט את העופות. רק התושבים שהייתה להם משפחה בארה"ב היו מקבלים חבילות של בגדים חדשים או מוצרים אחרים.

כשהייתי בן 6, אבא שלי לקח אותי לבית מפלגת העבודה בפתח תקווה וחילקו שם את הספר "מראות החורבן". מתוך ההסתכלות שלי בספר הבנתי שהעם היהודי עבר טראומה והספר ליווה אותי תמיד. אבא שלי לא דיבר איתי על השואה אף פעם, אולי כי הוא לא רצה לצער אותי או שהוא לא רצה לפתוח את זה. כשלמדתי בבית הספר בכיתה ב' התחילו לעלות לארץ ילדים שורדי שואה. הם ניסו להיקלט בכיתות שלנו למרות שהיו לבושים אחרת והתנהגו אחרת, לא ידעו את השפה העברית. אנחנו כילדים לא התנהגנו אליהם כל כך יפה, כי לא הבנו איזו חוויה וילדות קשה הם עברו.

כשהייתי בן 10, עברתי לגור בפג'ה (שכונת רמת אילן כיום), אזור מלא בפרדסים. לאבא שלי היה מנוי לעיתון "דבר", שהיה שייך למפלגת השמאל מפא"י (שאחד מהכותבים העיקריים בו היה זלמן שז"ר לימים נשיא מדינת ישראל ועל שמו קרוי בית החינוך שלכם). אבא נהג לפני צאתו לעבודה לקרוא בעיתון הזה, וכך בעקבותיו גם אני קורא עיתונים כל בוקר.

כשסיימתי את כיתה ח' התחלתי ללמוד בבית ספר חקלאי, אז המצב היה הרבה יותר טוב מבחינה כלכלית. למדתי בבית הספר החקלאי 4 שנים וסיימתי עם תעודת בגרות. אך הנקודה העיקרית היא ששם הכרתי את אשתי. הייתי חבר ב"תנועה המאוחדת" בפתח תקווה ואף חבר במועדון החקלאי בבית הספר העממי בכיתה ח'. במסגרת התוכניות האלו טיילנו הרבה ברחבי הארץ. חשתי ברגליים את אדמת הארץ, הייתי עם חברים נתנו לי תחושה של אחדות. כל הדברים האלו גרמו לי ליחס של אהבה וחיבור למולדת.

כשסיימתי את התיכון שירתי בנחל, בגרעין שהיה אמור להשלים את קיבוץ עין  גדי. הצבא היה צריך לשלוח מכל חטיבה נבחרת לצעדה, ואני נבחרתי מנבחרת הנח"ל. הצעדה הייתה קשה מכיוון שהלכנו במשך כל היום במשך 4 ימים צעדנו 40 ק"מ.

אחרי הצבא למדתי באוניברסיטה פסיכולוגיה ומזרחנות, ובמקביל עבדתי בשני מקומות הייתי מורה בביה"ס לזואולוגיה ובנוסף רכז בפנימייה, שם הייתי אחראי על כל הנושא החברתי. לאחר מכן התחלתי לעבוד במשרד הביטחון, ומשם יצאתי לפנסיה.

התחתנתי ב- 25 לאוגוסט 1963. לפני ארבעים שנה הבנו שהבית שלנו קטן וחבר הציע לנו לעבור לכפר סבא, אהבנו בעיר ומאז אני גר באותו הבית. יש לי שלוש בנות נשואות ששמן זיווית, רונה והילה ותשעה נכדים.

כשיצאתי לפנסיה, החלטתי ליהנות מהחיים לטייל בעולם, ללכת לסרטים והרצאות. לפני כמה שנים פורסמה ידיעה בעיתון של כפר סבא שנפתח קורס לכתיבה יוצרת. הצטרפתי לקבוצה הזו ובעקבות כך כתבתי ספר אוטוביוגרפי. לאחר מכן הציעו לי להצטרף לעיתון "גימלטון" בכפר סבא, בעיתון זה אני נוהג לכתוב עד היום שתי כתבות, אחת על סיפור חיים מעניין של מישהו עם מסר חברתי והשנייה היא הצעה של מסלולים טיולים לגמלאים בכפר סבא והאזור. כיום, אני גם במאי ומפיק סרטים.

מאז שיצאתי לגמלאות מעבודתי הקודמת במשרד הביטחון, אני ממשיך לכתוב בגימלטון ומראיין אנשים עם סיפורי חיים מעניינים. למשל אישה ניצולת שואה, על אף סיפורה האישי הקשה מפגינה אופטימיות ומרבה להתבדח. מאז שהייתה ילדה היא סרגה ועד היום היא רק מתלבשת בבגדים שהיא עצמה סורגת. כתבתי את סיפור חייה בתקופת מלחמת העולם השנייה וכיצד שרדה את השואה. דוגמה נוספת היא סיפור חייו של אדם הלום קרב, כיצד קפא בחרמון באחת המלחמות, המראות הנוראיים שראה בעת הקרבות ועל הדרכים להתמודדות עם כל החוויות הקשות.

בנוסף לכך אני עדיין עושה סרטים. הסרט "סיניה" הופק על ידי והוא מספר על תינוקת בדואית שנמצאה על גופתה של אמה במהלך מלחמת קדש כשקצין ישראלי מצא אותה. הצלחתי לאתר את שניהם והפגשתי בניהם כשהיא היום בת 60. המפגש בין שניהם היה מרגש במיוחד.

בזמני החופשי אני הולך להרצאות באודיטוריום בכפ"ס, נוסע לראיין אנשים, כותב ומכין סרטים. כל העבודות שאני עושה הם בהתנדבות. אני חבר בעמותה לשימור אתרים עמותה שמבקשת לשמור בתים היסטוריים שנמצאים בישראל. בנוסף לכך אני חבר בחברה להגנת הטבע כבר מגיל 18 . אוהב לטייל בארץ ובעולם ואף מדריך טיולים.

החינוך שקיבלתי תרם רבות לעיצוב האישיות שלי. אודות למשפחתי ולחינוך שקיבלתי למדתי להוקיר את האדם הן בעבודה החינוכית שעשיתי בחלק מהשנים ואחר כך גם במסגרת עבודתי בתחום הביטחון, ההתייחסות שלי בעבודה תמיד הייתה על בסיס כבוד ואהבה לסביבה ולאנשים בקיצור להיות בן אדם.

 

 

הזוית האישית

החוויה פתחה אותנו לחיים של פעם, שהיו צנועים מאוד, פשוטים הרבה יותר וטובים. משהו שלא הכרנו והיה מרתק לשמוע.

מילון

המדינה שלנו
אז והיום

ציטוטים

”ההתייחסות שלי תמיד הייתה על בסיס כבוד ואהבה לסביבה ולאנשים בקיצור להיות בן אדם.“

הקשר הרב דורי