מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עינויי המלחמה והמפגש המחודש עם האח התאום

סמל הצבא האדום
קרון רכבת במוזיאון "יד ושם"
רקע – ילדות
אולגה נולדה בתאריך 4/5/28 בכפר רומונש שבהונגריה. לאולגה יש אח תאום – אריה נוסבכר, ועוד אח ואחות נוספים שנספו בשואה. אביה של אולגה היה סנדלר, והיה לו קשה מאוד לפרנס את המשפחה. עקב הקשיים הכלכליים, חשב אביה להעתיק את המשפחה לעיר יותר גדולה שנקראת חידה (HIDA), אך בהמשך הוא חלה בדלקת ריאות שהסתבכה וגרמה לחור בריאתו. אמה של אולגה לא עבדה ומצבם הכלכלי היה מאוד קשה. עקב כך חשבה למסור את אולגה לאימוץ ובסופו של דבר שלחה אותה להתגורר אצל הדוד יעקב קליין שהתגורר ב- PORTA SALAJULUII. את האח אריה שלחו לדודים ברומנש אצל PEPI.
אולגה גדלה אצל הדוד והיא עבדה שם קשה מאוד. היא הייתה כל הזמן במטבח ובנוסף עבדה בחווה בכל מיני עבודות עם הפרות, עבדה בשדות וגם בעבודות בית. היא מתארת כי הרגישה כמו "לכלוכית" כיוון שנתנו לה כל הזמן פקודות. כשהייתה נכנסת לשירותים הייתה בוכה ללא הרף אך דבר לא עזר לה והיא הייתה צריכה "לשתק ולסבול". מצבה של אביה של אולגה התדרדר והוא נפטר בעת עליית הפאשיזם לשלטון ב-1939. הוא נקבר בעיר חידה. באותו היום הופיע לפתע איש עם עגלה אשר אמר להם לעלות על העגלה כי הוא צריך לקחת אותם למקום כלשהו בכפר. כשהגיעו לבית הקברות הם עדיין לא הבינו למה הם שם. הם ראו מספר רב של אנשים וידעו שיש שם הלוויה. כשירדו מהעגלה ראו את דודתם שצעקה "הילדים הגיעו, הם איחרו את הלוויה של אבא שלהם" ורק אז הם הבינו שאביהם נפטר ולא היה מי שיודיע להם מוקדם יותר. לאחר ההלוויה הלכו לבית של אמא שלהם לשבת שבעה ואולגה, שהייתה בת 12, ישבה שבעה גם היא. לאחר השבעה חזרה אולגה להתגורר אצל דודה. אימא של אולגה, לואיזה שמה, חזרה יחד עם האח הבכור יוסף והאחות הקטנה גיזלה לכפר פורטה סלגואי.
המלחמה
כעבור ארבע שנים הכל התחיל. באחד הערבים הופיע אדם זר בחצר ביתם והמתין שם ארוכות כשנשק בידיו. הוא לא הותיר לבני המשפחה לצאת החוצה ואמר להם לארוז לחם ומים שיהיה איתם כי הם הולכים להוציא אותם מהבית. בדמעות מספרת אולגה כי האדם הזר היה טוב לב ודאג להם רבות. הם נשארו בהסגר כמה ימים עד להופעתן של עגלות רתומות לסוסים שלקחו אותם לחצר בית הספר בעיירה הסמוכה, שם רוכזו היהודים. זה קרה ביום הולדתה ה-16 של אולגה, ביום הרביעי בחודש מאי 1944. בדרך עברו דרך הכפר ושם הצטרפו אליהם משפחת הדוד ואימא של אולגה. הם רוכזו בבית ספר בכפר רומנש. כל התושבים היהודים נאספו בבית הספר. בגטו סימלאו סילבני, לשם הועברו מהכפר, באו הגרמנים ושאלו למי יש כסף וזהב. אולגה הייתה אז ילדה ולא מצאו אצלה כלום, אך היא זוכרת בבירור יהודי אחד בשם כהן שהיה לו מפעל לחומץ והוא היה מאוד עשיר. הוא לא היה מוכן לומר היכן הוא החביא את הכסף והזהב ולכן נלקח לחיפושים בביתו ומפני שהחביא הכל באדמה לא מצאו אצלו כלום. כשהחזירו אותו לגטו, מול כולם, היכו אותו איומות עד שלבסוף התמוטט על הרצפה. הגרמנים תלו את האנשים שלא רצו להגיד היכן הכסף והזהב שלהם ועשו זאת אל מול כולם.
מבית הספר כולם פונו ובשיירה גדולה הלכו להסגר בגטו ששמו "סימלאו סילבני". המקום היה מלא באוהלים גדולים. הכניסו ודחסו שם משפחות שלמות. בגטו הזה נשארו  מ-4/5/44 ועד סוף יוני והם סבלו שם מאוד מהגרמנים ומההונגרים. בגטו נחפר בור ענק לצרכים של היהודים ולתוך הבור היהודים העדיפו לזרוק את כל דברי הערך שלהם- תכשיטים וכסף ולא לתת לגרמנים והונגרים. את הנסיעה ברכבת לגטו אושוויץ-בירקנאו זוכרת אולגה היטב. היא ומשפחתה הוכנסו לתוך קרונות גדולים שנועדו להעמסת בהמות ובמשך חמישה ימים עשתה דרכה הרכבת למקום הלא נודע כשצפיפות נוראית שוררת בתוך הקרונות. מידי פעם הייתה עוצרת הרכבת באחת התחנות ודליי מים וחתיכות לחם היו נזרקים לתוך הקרונות. התנאים בקרונות היו גרועים ואת צרכיהם עשו בתוך דלי קטן שהונח בקצה הקרון כשאחד מקרובי המשפחה מכסה את הגוף עם מעיל או משהו אחר. היו כאלה שזרקו את הזהב לתוך הצואה שלהם כי העדיפו זאת מאשר לתת אותו לגרמנים.
אולגה מספרת כי המון אנשים מתו אל מול עינייה בקרונות מסבל, צפיפות ופחד. קהל סקרנים שהתגודד מסביב הביט בעליצות אל בני האדם שהיו בקרונות וסימנו בידיהם כי הם עומדים לשחוט אותם. כולם בקרון פחדו אבל לא ידעו האם הם צוחקים או שאכן זו הכוונה. אולגה מציינת כי היא לא ידעה בדיוק לאן לוקחים אותם אך ייתכן והמבוגרים כבר הבינו.
לאחר נסיעה ארוכה וממושכת שארכה חמישה ימים ולילות עצרה הרכבת והקרונות נפתחו. הפעולה הראשונה שנעשתה הייתה לזרוק את כל המתים לרצפה ואחר מכן ריכזו את הגופות בצד במקום אחר. לנגד עיני היהודים שהיו בקרונות נתגלו עשרות חייליים גרמנים גדרות תיל המקיפות מחנה גדול. היה זה מחנה אושוויץ הידוע לשמצה. יהודים עם בגדים וכובעי פסים קראו לעברם ביידיש לצאת מיד החוצה ולהסתדר בשורות נפרדות של נשים, גברים, קשישים וטף. היה זה רגע הפרידה של אולגה מאימה, אחותה ושני אחיה. היהודים שציוו עליהם לרדת מהרכבת עשו זאת בכפייה כי רצו לחיות אך בסופו של דבר הרגו אותם כי הגרמנים לא רצו שיהיו להם עדים למתרחש. כשהתחילו להתקדם מעט ד"ר מנגלה עמד על טנדר גבוה וצעק ליהודים שמי שהוא תאום שיעמוד בצד. לא ברור לאולגה עד היום למה ביקשו זאת אך היא משערת שכנראה למטרת ניסוי. כמובן כי לא אמרה שיש לה אח תאום כי אחיה כבר לא היה איתה ולא כל כך הבינה את השפה ומה הם מבקשים. לאחר מכן חילקו אותם לצדדים, בצד ימין כל מי שהולך לעבודה ובצד שמאל ילדים, תינוקות זקנים ואימהות (מי שלא יכלה לעבוד). הבטיחו להם כי למחרת ייפגשו שוב עם המשפחות ושאין להם מה לדאוג אך כמובן שזה היה שקר ולא הפגישו ביניהם שוב. ביום שלאחר מכן נודע לאולגה כי את אימה ואת אחותה לקחו למשרפות ושם הן מצאו את מותן.
אולגה נשארה יומיים באושוויץ וביומיים האלה עינו אותם, ציוו עליהם להיות ערומים ולחכות למוות, ולבסוף עשו סלקציה באנשים ש"שרדו". ביום למחרת הגיע טרנספורט מהונגריה שאסף אותם והיו כאלה שלא רצו לעלות על ההסעה והעדיפו למות וכך אכן היה. על אלו שעלו על ההסעה ציוו לגלח את השערות ולעשות ערימת בגדים בצד. היהודים חשבו שהם הולכים ל"התקלח" ואז מתארת אולגה כי קרה נס גדול ובאמת הכניסו אותן להתקלח ונתנו להם שמלות ולקחו אותם לקרקוב לביצוע עבודות. העבודה הייתה קשה מאוד ברכבת, כאשר היה עליהם לבנות את מסילות הרכבת. אחרי חודש בערך של עבודה קשה, סחיבת משאות כבדים וכד', אולגה לא חשה בטוב וגילתה כי התנפח לה הצוואר. כאשר צווארה נעשה אדום והתפתחה מוגלה, היא ניגשה לאחראית עליהם (בכל בלוק מגורים הייתה אחראית שהעבירה פקודות). האחראים היו יהודים ורובם ידעו גרמנית טוב ולכן מינו אותם לתפקיד הזה. האחראית ריחמה על אולגה והחביאה אותה מתחת למיטה ואמרה לה לא ללכת לעבודה כיוון שלא יכלה לעבוד והיה עליה לנוח. אחרי יומיים שלחה אותה לצריף שנקרא בית החולים ושם בוצע לה ניתוח. אחר כך החזירו אותה לעבודה אך לאחר כמה שעות של עבודה אולגה התעלפה והחזירו אותה לבית החולים. כשהגיעה לבית החולים נכנסה לשירותים ואז שמעה מתוך השירותים שנכנס ד"ר מנגלה. הוא היה כמו שוטר שפעל על פי ציווים של הנאצים וחיפש יהודים. כשנכנס לצריף צעק שעל כל מי שחולה או פצוע לצאת החוצה. גם מי שהיה במיטה ולא היה יכול לזוז הוציאו אותו החוצה. כשיצאו החוצה ראו משאית גדולה שעליה זרקו את כולם אחד על השני ושלחו אותם למשרפות תוך כדי צעקות שהם לא צריכים אנשים חולים ופצועים כי זה לא תורם להם לעבודה. אולגה שמעה הכל מהשירותים ופחדה פחד מוות שיגלו אותה. אחרי ששמעה שכולם יצאו והמשאית נסעה, יצאה החוצה וראתה רק את האחראית שנשארה בחדר, חיבקה אותה בחוזקה ואמרה לה "מזל שלא יצאת מהשירותים, אחרת הם היו לוקחים גם אותך". זה היה הנס שהציל את אולגה מלהיות על המשאית הזאת, היא מספרת בקול רועד. היא נשארה עם פחד מהול בשמחה וחזרה לעבודה כשהיא חולה והפצע עדיין לא נרפא.
סוף המלחמה
מחנות הריכוז שוחררו זמן קצר לפני סיום המלחמה. בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את אושוויץ. הצבא האדום העביר את כל החולים לקרקוב לבתים של חיילים גרמנים שנקראו "בית חם", אחרי שהצבא האדום הגיע הגרמנים ברחו. הגרמנים שברחו לקחו איתם המון יהודים ובדרך הרגו אותם ללא הרף, מספרת אולגה. אחד מהיהודים שנלקחו היה אחיה הבכור יוסי ז"ל, שתוך כדי הליכה התכופף לרגע ואז ירו בו בצוואר והוא מת, כך סיפרו לה בזמן שחיכתה ב"בית החם".
אולגה ואחרים נשארו שם מינואר 1945 ועד סוף אפריל, וכל אותה תקופה דאגו להם לאוכל, מים, לינה וכו'. הצבא האדום הרג סוסים ונתנו ליהודים שיבשלו בשר ויאכלו כדי להתחזק ואולגה פחדה לאוכל כי מרוב שהייתה רעבה במשך שנה שלמה לא רצתה "לטרוף" מפחד למות. היא אומרת זאת כי ראתה אנשים מול עיניה שטורפים אוכל מרוב רעב ומתים לאחר מספר שעות. במשך כל תקופת המלחמה אכלה תולעים וכרוב יבש והיא לא כל כך דאגה לעצמה אלא יותר לסובבים אותה. זכור לה פעם שהיא גנבה מאיזה מחסן מוסתר שמצאה שמונה כיכרות לחם וחילקה לחולים.
בסוף אפריל 1945 הגיע איש מרומניה, מהעיר הורדיה (ORADIA), וחיפש בכל בלוק אנשים מרומניה. אולגה אמרה לו שהיא קרובה לקלוש' (CLUJ), שזאת עיר ברומניה והם לקחו אותה בקראוון שמיועד לבהמות. אולגה מספרת כי ברצפת הרכבת היה המון קש שהיה מלא בכינים של אנשים אחרים שהיו שם לפני כן בתקופת המלחמה. זה לא השפיע עליה והיא כל כך רצתה להגיע "הביתה". בסוף הגיעה לשמילאו סילבני ואח"כ החליפה רכבת עד לעיר זליאו, שם שמעה שיש משפחה של יהודים זקנים. אולגה לא זוכרת איך הגיעה אליהם ומי המליץ לה עליהם וכשהגיעה לשם קיבלו אותה בשמחה, הלבישו אותה בבגדים אחרים ונוחים וזרקו ממנה את הבגדים הישנים, והציעו לה להישאר אצלם. היא אכן נשארה לכמה ימים, אכלה וישנה טוב, ולאחר חמישה ימים יצאה לשוק לחפש את משפחתה ולראות אם היא מזהה אנשים ואכן מצאה בחור שהיא מכירה, עם עגלה, והוא הסתכל עליה ושניהם לא דיברו מרוב התרגשות, רק התחבקו, התנשקו ובכו.
היא סיפרה לו כי היא נמצאת אצל זקנים ורוצה לחזור הביתה ושאלה אם הוא יכול לקחת אותה הביתה. הבחור כמובן הסכים ולקח אותה למקום שבו היא הייתה גרה. כשהגיעה פגשה את הבעל של בת דודה שלה, שהתחיל לשאול אותה שאלות, חלקן שאלות ש"לא במקום" בגלל שהיה שיכור והטריד נשים. היא מספרת כי הוא היה אלכוהליסט והתחיל עם כל הבנות, באותו ערב התחיל גם איתה וכשניסתה לצאת מהבית היה מאוחר ובעלת הבית בגרה בחדר סמוך אליו ראתה אותו ולקחה אותה אליה שתישן איתה לפחות באותו הלילה. בבוקר מוקדם יצאה אולגה לעיר כלוש' לרשום את עצמה עצמה במשטרה שהיא ניצולת שואה ואם מחפשים אותה שידעו שהיא חיה ואחר כך עלתה לאוטובוס שיוצא לקלוש', שם היה בית שבו קיבלו את האנשים שבאו מאושוויץ. כשהגיעה לקחו אותה לוילה (פטרוייל) וקיבלו אותה אותה בזרועות פתוחות, הזמינו מיד רופא כי עדיין הנפיחות בצוואר לא עברה לה. בוילה שאליה הגיעה היה מותר להישאר חודש עד שהאנשים מסתדרים ואז לפנות לאנשים אחרים, אך אולגה נשארה שם חודשיים בגלל שהייתה חולה. באותה וילה פגשה את בן דוד של אימא שלה אשר דאג לה, טיפל בה ובסופו של דבר הפך לבעלה- דוד קליין ז"ל.
המפגש עם אריה
בן דוד של אולגה (אוטו נוסבכר), אבא של טובה, היה אחראי על הרשימות ברכבת ותוך כדי שרשם אנשים ראה כי אולגה נמצאת ברשימות ושהיא גרה בפטר וליה, הוא צעק לאחיה התאום כי אולגה נמצאת ברשימות. הוא נתן לו את הכתובת שבה היא נמצאת והוא רץ לשם במהרה. כשהגיע, ראה אותה מרחוק. הם התקרבו לאט לאט, התחבקו ובכו המון, לא האמינו כי נשארו בחיים. אחיה התאום היה גם הוא חולה ונתנו לו להישאר בוילה, דאגו לו לאוכל ושתייה שירגיש יותר טוב. לאט לאט הם אספו רהיטים והקימו בית קטן. לאחר זמן מה אחיה עשה הכשרת יישוב ועלה לארץ ב-1948. אולגה נשארה ברומניה, נולד לה ילד (אלכס) ולא יכלה לעלות עם אחיה ארצה. אחרי שנולד בנה השני (פרנציסקו) עלתה אולגה לארץ בשנת 1963 ולא ראתה זמן רב את אחיה התאום שעלה ב-1948. כשהגיעה לארץ ישראל, כתבה גלויה לאחיה בה סיפרה שעלתה לארץ וגרה בקרית שמואל. הוא קיבל את הגלויה והגיעה אליה במהרה. כשנפגשנו שיחזרו את אותו חיבוק שלאחר המלחמה…
לחצו כאן כדי לקרוא את סיפורו של אחיה התאום של אולגה, אריה נוסבכר.

מילון

הצבא האדום
הצבא של ברית המועצות לשעבר. הביס את הנאצים במלחמה ושיחרר מחנות ריכוז רבים.

ציטוטים

”שניהם לא דיברו מרוב התרגשות, רק התחבקו, התנשקו ובכו“

הקשר הרב דורי