מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה ואני סבתא של טום קונפידן. נולדתי בשנת 1950 בתל אביב. באותם ימים, תל אביב הייתה קטנה בהרבה מהיום, לא היו מחשבים, משחקי מחשב, טלוויזיות, טלפונים ולכן את רוב שעות אחר הצהריים בילינו ביחד, כל ילדי השכונה, ברחוב. שיחקנו ואף המצאנו משחקים שונים ומשונים, כל אחד מהם – עולם בפני עצמו. תופסת, מחבואים, חבל, קלאס, ג'ולים וגוגואים. ובנוסף – עשינו מעשי קונדס, לעיתים אפילו מרושעים. האכזרי והמרושע ביותר נקרא "מוקש מים": לקופסה מלאה במים נקשר חוט שקוף. את הקופסה הנחנו בצד אחד של הרחוב, את החוט קשרנו בצדו האחר. עובר אורח תמים, לעיתים לבוש במיטב בגדיו בדרכו לאירוע כלשהו, נתקל בחוט וכל תכולת הקופסה נשפכה עליו… כל כך הרבה עונשים חטפתי על מעשה מרושע זה. על מעשי השובבות השונים אפשר לספר שעות – תעלולים שונים שבהחלט הנעימו את זמננו, אך היוו מטרד גדול לזולתנו.

כשלא השתובבתי בשכונה, ביליתי את מיטב זמני על עץ. בחצר ביתי צמח עץ צאלון ענק, בין ענפיו קראתי את הספרים של ילדותי ובהיותי "תולעת ספרים", היו רבים כאלו.

סיפרתי כבר שהייתי מין "tom boy" שכזה? תמיד פצועה וחבולה, ברכיים ומרפקים משופשפים באופן קבוע, ידיים ושיניים שבורות… לבית הספר הגעתי, ברוב ימות השנה – יחפה, ממנו הייתי הולכת לים – הדרך הייתה קצרה.

כשלא עסקנו בכל אלו, אספנו אוספים רבים ושונים: בולים, מפיות, מחקים, פרסים, זהבים – כל אחד – סיפור. גידלנו תולעי משי ואפרוחים, למדנו לנגן בחלילית, התגנבנו לאוטובוסים שחנו בחניון ענק מול ביתי, התפלחנו לסרטים בקולנוע "ארמון דוד", לאתרי בנייה.. ליד הקופה שמאחורי הקולנוע תמיד מצאנו מטבעות כסף שנפלו לרוכשי הכרטיסים, כשהצטבר סכום מספיק קנינו ארטיק, סברס, קיינעס, צמר גפן סוכר או סוכריה מחליפה צבעים. בקיצור – זכורה לי ילדות קסומה ובאמתחתי סיפורים אינסוף..

מימין: אני סבתא גילה, אבי דוד ואחי גיורא, משמאל: ביתי השני: עץ הסיגלון

בית הספר לילדי עובדים א.ד.גורדון

בית החינוך לילדי העובדים ע"ש א.ד.גורדון – שמו מעיד על תכנו. ואכן תכנים רבים, עקרונות, ערכים ומנהגים שנרכשו בין כתליו, מלוים אותי עד היום וכולי תקוה שקורט מהם הצלחתי להנחיל גם לילדי. בית הספר חינך לערכי מוסר, עבודה, רעות ושוויון. הייתה מסורת ארוכה ומפורטת של התייחסות לחגים. המסורת כולה נשמרה, ועדיין במרביתה נשמרת, ממחזור א' (1931), עדיין נמצאת עמנו אמה של בת כיתתנו שתעיד, דרך מחזור כ"ח בו סיימתי אני ועד היום שלעניות דעתי – כבר מחזור נ"ה בערך מסיים. כל חג נשא צביון מיוחד שאיגד בתוכו מסורת בית אבא וישראליות מתחדשת. היו שירים מאד מסויימים ששרנו בחגים. בימי א' – שיעור ראשון שירה בציבור עם מאיר נוי המלחין, המעבד, שידע לחבב עלינו גם מוסיקה קלסית, שלימים תרם את אוסף השירים העבריים הגדול במדינה לספריה הלאומית. שירו של עלי מוהר, בוגר בית הספר " שיעור מולדת", נכתב בהשראת ציור קיר ענק שהיה תלוי בחדש האוכל, והאיכר חרש בו את האדמה:

חלק מהתמונה על פיה כתב עלי מוהר את "שיעור מולדת". דוקא את האיכר חורש בה לא ניתן לראות…

היתה מסורת של עבודה. יום שלם היה מוקדש לעבודה בשדה, בחדר האוכל, במתפרה וכו'. מאחר והיה נהוג יום לימודים ארוך, הוגשה ארוחת צהרים בבית הספר. היה חדר אוכל, עם תורנות מטבח וכל הכרוך בזה. הווי שלם נרקם סביב נושא האוכל. רבים זוכרים לטובה או להפך סוג מסויים של אוכל. אני אישית לא נוגעת באורז עד היום.. בימי ו לבשנו חולצה כחולה והיא עלתה על כל העדיים… מדי שנה היה יום מחזורים – הגיעו בוגרים שנכנסו לכיתות, שיתפו והשתתפו בחויות. בימי זכרון מיטב הנוער שמסר נפשו על קדושת העם והארץ הגיע מבית ספרנו. חגיגות ענקיות של פורימון, בטקסט והעמדה שחוזרים על עצמם מדי שנה ומרגשים כל שנה מחדש. בשבועות עם היבול שמובא מהשדה, כל גזר הכרנו אישית. קייטנות החופש הגדול – הקרבה לים הולידה גם היא מסורת של חינוך ים תיכוני. היו לנו לימוד שחייה בבריכת גורדון המיתולוגית שנחנכה בשנת 1956. ומעל הכל – השפה הרהוטה! מרביתנו, עד היום, אבירי וקנאי השפה העברית התקינה (לא משתלחים, אך מזדעזעים לעיתים מלשון הדיבור בעת הזאת). באמתחתי עוד סיפורים לרוב, אך נראה שבשלב זה – העמסתי מספיק חציר על עגלת זכרונות זו.

סיפורו המדהים של השעון – סיפורו של חפץ

החפץ שאני קשורה אליו הוא השעון הזה. אבי קנה אותו בבית החולים בילינסון ביום בו נולדתי וענד אותו על פרק כף ידו עד יום מותו. השעון מלווה אותי ותמיד איתי. מודד את הזמן, את הרגעים הטובים והפחות נעימים וברגע קשה מזכיר לי שתמיד תמיד יש גם רגע טוב.

השעון שאבי דוד קנה ביום שנולדתי

הסרטון של סבתא גילה ושל טום: 

הזוית האישית

סבתא גילה: גם סבתא הייתה ילדה, העבר בעיני העתיד. לעונג היה לי לחשוף טפח מעברי ומילדותי לעיניו של טום ודרכו לעיני כולכם, זכיתי לגדול בתקופה נהדרת ולחוות עולם ישן ועולם חדש באותו הגלגול. נעים לי להיזכר בעבר בדיוק כשם שנעים לי לצפות לעבר העתיד. אני מתרפקת על הנוסטלגיה ונהנית מהחידושים בכל תחום של ההווה. אשמח מאד לשתף בעוד שפע של זיכרונות וחוויות שצברתי בשנותי. אני רואה חשיבות ראשונה במעלה במיזם מעין זה. חשוב מאד שהדור החדש יכיר את מורשתו, ידע להביט לאחור בדיוק כשם שיש אף להביט קדימה.

טום: היה לי ממש כיף ללמוד ולשמוע את סיפוריה של סבתא שלי גילה על השעון של אבא שלה ועל שאר הדברים, אני לא מאמין שכל כך מהר עבר הזמן. זאת הייתה חוויה של פעם בחיים, זו חוויה מיוחדת לעבוד עם סבא או סבתא, ללמוד עליהם דברים על הילדות שלהם על המשפחה שלהם, עצוב לי שזה נגמר, לא הייתי רוצה לעשות את תכנית הקשר הרב דורי עם מישהו אחר. אני שמח שסבתא שלי גילה הסכימה לעשות את זה איתי.