מאגר סיפורי מורשת

משפחתי גרה בשיקגו אשר ממוקמת בארצות הברית, אולם, אני נולדתי בדרום ארצות הברית "באגסטה ג'ורג'ה", כי אבא שלי היה חייל אמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה והבסיס הצבאי שלו היה באגסטה. אימא שלי שהייתה בהריון באה להיות באזור של המחנה הצבאי של אבא שלי.

בזמן הזה, במלחמת העולם השנייה, היה קשה למצוא מקום מגורים בתקופה זו, אז היא מצאה חדר בשכירות, אצל משפחה נוצרית. אימא שלי הודיעה מראש למשפחה הזו שהיא יהודייה. אף על פי כן, הם קיבלו אותה ואותי באהבה. למרות זאת הם חפשו אצלי (התינוקת) קרניים! הם היו בנצרות SOUTHERN BABTIST, והאמינו בקריאת תנ"ך ללא שום פרשנות.

"וַיְהִי, בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-מֹשֶׁה, בְּרִדְתּוֹ מִן-הָהָר; וּמֹשֶׁה לֹא-יָדַע, כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו" (שמות ל"ד, פסוק כ"ט).

אחרי המלחמה חזרנו לשיקגו ואחרי שנתיים וחצי נולד אחי הקטן. בשיקגו גדלתי, וסיימתי את לימודיי באוניברסיטה ובשנת 1966 קבלתי את התואר BSN. תואר BSN הוא תואר שמקבלים בסיום לימודי סיעוד באוניברסיטה. אחרי שגמרתי את האוניברסיטה, עבדתי חצי שנה בשיקגו, בבית חולים, ועברתי לגור ולעבוד ב – SAN FRANCISCO, CALIFORNIA. עזבתי את – , SAN FRANCISCO  באפריל, 1970, כדי לטייל באירופה עם חברה מהלימודים באוניברסיטה.

אמי אמרה לי "אם את כבר באירופה שקרובה לארץ ישראל, תבקרי את דודתך". במאי, 1970 באתי לביקור בארץ ישראל, כדי לבקר את מכריי. חשבתי שוודאי יהיה מעניין לראות ולהכיר אנשים שחיים בקיבוץ כי זו הייתה מסגרת שונה משהכרתי, ואז הגעתי לקיבוץ חמדיה. בקיבוץ הכרתי את בעלי, והתחתנו בנובמבר.

נולדו לי בקיבוץ שלושה ילדים: תור, טליה, ויעלה. בקיבוץ עבדתי בכמה תפקידים שונים כאשר התפקידים העיקרים היו מטפלת תינוקות וקוסמטיקאית מדופלמת. לא חזרתי לעבוד בתור אחות סיעודית.

אף פעם לא נהניתי לחיות בקיבוץ. החיים המשותפים לא התאימו לי. כעבור 20 שנה שחייתי בקיבוץ, החלטתי לעזוב, לארצות הברית, עם ילדיי. לאחר מכן, בני הבכור תור, התגייס לצבא ולא יכולתי לעזוב אותו בזמן ששירת בצבא, אז נשארתי בישראל, עד היום הזה.

כיום אני מתגוררת בהרצליה. היה קשה לי להתאקלם שם, מכיוון שאחרי כל שנותיי בקיבוץ, בעיר הרגשתי כמו עולה חדשה.

עכשיו אני סבתא ל – 7 נכדים, ופעילה בפנסיה בשלושה מקומות בהתנדבות.

חפץ משמעותי בחיי

החפץ שמשמעותי עבורי הוא כלי קטן מבית ילדותי. הכלי היה מונח על מדף בחדר הוריי, והוא היה מיועד לסיכות הראש של אמי. כשאני רואה את הכלי, אני רואה את החדר של הוריי ואת הבית כולו. הכלי עצמו בצבע אפור – ירוק עתיק. בשכבה העליונה יש דמות של אישה שמלטפת גבעול של פרח, והם בצבע לבן. הכלי הזה עבר אליי בבית בקיבוץ ואני זוכרת ששתי הבנות הצעירות שלי היו נהנות להסתכל בו. החפץ יקר לליבי בגלל שהוא כלי יפה,  הוא בתקופת art deco ובסגנון שלו.

"הקשר הישראלי שלי" – 70 שנה למדינה

הקשר שלי לארץ ישראל הוא דרך המשפחה. נולדתי וגדלתי בארצות הברית ועליתי ארצה ב – 1970. במשך 20 שנה גרתי בקיבוץ חמדיה, והרגשתי רצון עז לחזור לארצות הברית. תקופה זו הייתה בדיוק לפני הגיוס של בני הבכור, תור, ומכיוון שהוא סירב לוותר על חובתו וזכותו להיות חייל ישראלי, ואני בתור אימא לא עוזבת בן בצבא, נשארתי בארץ עד היום הזה. החלטה זו שינתה לי ולילדיי את כל החיים. עזבתי את הקיבוץ שבו גרתי והתאקלמתי בעיר הרצליה בה אני גרה עד היום, שם מצאתי עבודה וחיי חברה. זאת הסיבה העיקרית למגוריי בארץ וכיום אין בכוונתי לחזור לגור בארצות הברית.

NORTH TO ALASKA

לפני שבועיים הייתי בחוג ריקודי עם, ובו רקדנו ריקוד חדש, ושמו "עוד נשוב".

המוזיקה של הריקוד  ריגשה אותי, כי היא הייתה מוכרת לי מפעם.

המדריכה אמרה שהשיר אמריקאי, מפעם, והיא לא יודעת מהו שם השיר באנגלית. המנגינה והמוזיקה לא עזבה אותי יום ולילה. חיפשתי  את השיר ב – YouTube עד שלבסוף, הצלחתי למצוא אותו. השיר נחמד מאוד ומזכיר לי את ילדותי.

הזוית האישית

שלי: היה לי קצת קשה כשהעלאתי זיכרונות מהעבר וקשיים. עמית המנחה שלנו הייתה מאוד נחמדה ומקצועית.

שני (נכדה): במהלך הפרויקט הרגשתי שלמדתי יותר על החיים של סבתא שלי ונהניתי מאוד. עכשיו הבנתי מה זה הקשר הרב דורי.

עמית (מנחה): במהלך הפרויקט אני הרגשתי שלמדתי יותר על העבר. נהניתי לשמוע ולכתוב את הסיפור של שלי ואני לא הייתי מוותרת על החוויה הזו.