מאגר סיפורי מורשת

שמי עופרה בן דוד, נולדתי בבולגיה בעיירה פלבן שליד העיר סופיה.

גרנו בבית פרטי מאוד נחמד, בית עם הרבה ירק ועצי פרי, נדנדה בחדר בשכונה יהודית שרובם היו יהודים. הייתה לי ילדות מאוד יפה עם הרבה טיולים בהרי בולגריה והכל ברגל. הכל היה עד גיל שש.

בגיל שש התחילה המלחמה, מלחמת העולם השנייה. בתחילה הכל היה רגיל עד ששלחו את אבי למחנות עבודה בתוך בולגריה. אני, אמי ואחותי היינו צריכות להתפנות מהבית כי גירשו אותנו לעיר מחוץ לסופיה שנקראת פלבן Pleven. "עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, נגזר על יהודים בעלי נתינות זרה וחסרי נתינות לעזוב את בולגריה. באוקטובר 1940 חוקקה הממשלה את "החוק להגנת האומה" שתקנותיו הוצאו לפועל בפברואר 1941. מהיהודים ניטלו זכויות האזרח. הם נאלצו לענוד על הדש מגן דוד צהוב, בתיהם ועסקיהם סומנו בשלטים והם סולקו מן המוסדות להשכלה גבוהה". (מאגרי מידע בית התפוצות)

היינו צריכים לפנות את הבית וכל החפצים היקרים שלנו העברנו לשכנה גויה, שהייתה מוכנה לקחת אותם. לבית שלנו פלשו גויים ולא יכולנו לקבל אותו בחזרה גם כשחזרנו. שלושתנו: אני, אמי ואחותי עברנו לפלבן עם מינימום דברים ושם קיבלנו חדר במרתף של בית אצל הגויים.

השכנים שלנו, היו עוד יהודים שקיבלו גם חדר שהיו כמונו מגורשים. היתרון היחיד היה שהיינו קרובים יותר לאבי שעבד בהרים בעבודות חציבה והיה טוב כי הוא היה בא לחופשות פעם בכמה זמן. המשכנו ללמוד למרות שבהפצצות לא נתנו לנו להיכנס לשוחות ההגנה מפני הפצצות. שוחות אלה שימשו כמקלטים, אך ליהודים לא הירשו להיכנס לשם.

אני זוכרת אירוע בו היינו בבית ספר בזמן ההפצצות וגירשו אותנו. מנהל  בית הספר התנגד לגירושנו, אך קיבל מכות ובצער נאלץ לומר לנו שאנחנו לא יכולים להישאר בבית הספר. באמצע ההפצצות הלכנו הביתה, אני ואחותי שתי ילדות בגיל של ביה"ס יסודי. מקרה זה היה אחד מהטראומות החזקות ביותר שהיו לי כילדה, כשראינו איך מרביצים למנהל בית הספר שלנו שניסה להגן עלינו ולא נתן להוציא אותנו החוצה בעת ההפגזות – אך זה לא עזר.

באחד הימים, אבי בא לחופשה מעבודת החציבה בהרים והיינו כולנו יחד. אז שמענו שבתאריך 28 באוגוסט 1943, מת מלך בולגריה בוריס השלישי יש הטוענים שנרצח ויש הטוענים שמת מהתקף לב לאחר ששב לבולגריה מפגישה קשה ומתוחה עם היטלר. מלך זה נרצח מפני שעמד ושמר על הזכויות של היהודים בבולגריה. מותו של המלך השפיע מאוד על כולנו במיוחד על אבי, היהודים מאוד העריכו את המלך בוריס השלישי.

בשנת 1945 כמעט בסוף המלחמה, חזרנו לעיר הבירה סופיה – כולנו. לא חזרנו לבית שלנו, כמו שסיפרתי הגויים השתלטו עליו, ולא פינו לנו אותו. עברנו להתגורר בבית של דודתי, יחד עם סבא וסבתא שלי, הבית היה פנוי, כי דודתי וכל המשפחה שלהם עלו בינתיים לארץ.

דודי, היה מהמארגנים של ההנהלה היהודית בבולגריה והוא ומשפחתו היו חייבים לברוח מבולגריה עוד בזמן המלחמה עקב היותו פעיל ציוני ולכן הם עזבו את בולגריה ועלו לארץ.

אנחנו נשארנו לגור בסופיה. בסוף שנת 1945, התארגנו פועלי ציון וארגנו ויזות לעלייה של 1000 איש, שחולקו לארבע קבוצות עלייה, כל קבוצה מנתה כ-250 איש. בקבוצה הראשונה עלו בני נוער, בינהם גם אחותי שהייתה גדולה ממני. אנחנו עלינו  לארץ אחריה רק בשנת 1946 עם הקבוצה האחרונה.

הגענו לארץ בפברואר 1946, בזמן שלטון האנגלים בישראל. הגענו בהפלגה אנייה דרך טורקיה. כשהגענו לנמל חיפה לקחו אותנו לקריית ביאליק ושם שיכנו אותנו באהלים.

בשנת 1947 התחלתי ללמוד בחולון אחרי שהיינו שנה בבית עולים בדרום תל אביב. עברנו לגור בדיור לעולים חדשים בחולון וגרנו בדירה משותפת עם עוד משפחה של עולים חדשים שהיגיעו מפולניה, יחד עם שני ילדיהם. גרנו במינימום מקום אך הסתדרנו.

בשנת 1948 הכריזו על עצמאות מדינת ישראל והתחילה המלחמה. שמחנו כולנו בהכרזת העצמאות ובסיום שלטון הבריטי – האנגלים עזבו.

אני המשכתי ללמוד בביה"ס יסודי ביאליק בחולון כשרצף הלימודים שלי היה בקפיצות של כמה כיתות. הודות למנהל ביה"ס שנתן לנו את כל העזרה.

מלחמת השחרור הייתה קשה מבחינתי, כי גם אבי השתתף במלחמה זו וגם אחותי הייתה במצור בבית ואני הייתי בגדנ"ע. מאחר וחולון הייתה מוקפת ערבים, אנחנו היינו צריכים להגיע לאימונים בצפון תל אביב, היינו נוסעים באוטובוסים משוריינים וכל פעם ירו עלינו (ערבים). הייתי חניכת תנועת הנוער העובד, דבר שתרם רבות לגיבוש רב עם ילדי הארץ.

סיימתי בית ספר עממי והלכתי ללמוד בביה"ס למסחר, שכלל גם לימודים כללים. בחרתי ללמוד שם בעקבות מצב הכלכלי שהיה קשה אז בארץ. בגיל הגיוס, התגייסתי לצה"ל ועברנו טירונות בצריפין. נשלחתי לשרת בבאר שבע ושירתי בממשל הצבאי שאז היה.

השתחררתי מהצבא, בהמשך התחתנתי ועברתי לגור ביפו, שם גרתי 15 שנים. לאחר מכן עברנו לגור בחולון עם המשפחה והתחילו חיים האחרים. במהלך השנים חווינו את כל מלחמות ישראל, בעלי גוייס בכל פעם ושרת במילואים. במהלך השנים עבדנו וגידלנו את משפחתנו, נהגנו לטייל בכל הארץ ללון באכסניות נוער ולהכיר את ארצנו. אהבנו ונהננו מאוד מהטיולים בארץ.

בכל השנים עבדתי כ – 50 שנים עד שיצאתי לפנסיה.

הזוית האישית

אלה גניני ואלה עצמון: המפגש עם עופרה היה מעניין ומהנה מאוד. הרגשנו חובה לשמוע את הסיפור שלה, כדי לשמר את הסיפור וכדי שיזכרו את מה שעופרה עברה כאדם אחד מתוך מיליונים שחוו את השואה. הקשר עם עופרה נתן לנו השראה והבנה עמוקה יותר של השואה. נהנינו מאוד מהקשר עם עופרה, מהמפגשים ומההקשבה  לסיפוריה.

סיפורה של עופרה בן דוד תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי ע"י התלמידות אלה גניני ואלה עצמון מח"ט ראשונים בגני תקווה.