מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי מישל בן עזרא נולד בתאריך 28.3.1949 במרוקו ועלה לארץ בתאריך 17.6.1955

ממרוקו לקרית גת-

בתחילת שנות ה50 החלו לפרוח ניצני אנטישמיות נגד היהודים מצד המוסלמים במרוקו. האהבה לארץ ישראל והאנטישמיות גרמו ליהודים רבים במרוקו לעזוב את מולדתם, ולעלות בעליה בלתי לגלית לארץ ישראל.

את העלייה יזמו אנשי הסוכנות, סבא מספר על אביו, אברהם, שליבו עלה על גדותיו, אסור היה לגלות לאיש את סוד העלייה, כך הזהירו אותם  אנשי הסוכנות,  לא לגלות לאיש. העלייה הייתה במסתור ובחשאיות, מוסדות הערבים המרוקאים לא נתנו  אישורים מלבד תיירות לצרפת בלבד.

אברהם, אבי,  נקרא לבית- הכנסת, למפגש עם  שליחי  הסוכנות היהודית שעל פניהם מעטה המסתורין, ובשורה משמחת בפיהם.

אנחנו בורחים מפה אמרו בשקט, כמעט בלחישה, פרטים על הזמן השעה ומקום המפגש והציוד הנדרש יפורט בפגישה הבאה…

כולם החלו בהכנות: מסירת דירה, ריהוט וחפצים, אריזה בארגזי עץ למשלוח, רוב הציוד והנכסים נמסרו למשפחה הנשארת.

שליחי הסוכנות אספו אותנו בשעת חשכה, והעמיסו אותנו על משאיות, עברנו דרך ארוכה  עד למחנה צבאי צרפתי "קונדרנס".

בקור ובצפיפות נדחקנו לאולם גדול, העמוס במשפחות רבות, כפנימייה, ללא פרטיות, מיטות ברזל לאורך וציוד רב על הרצפה. בין משפחה למשפחה הפריד הציוד שנלווה, וכך המתנו במשך חודשים.

סבא אומר: שקשה  לתאר את הסבל היום יומי שחווינו בדרכנו לארץ ישראל. השירותים במחנה היו משותפים ומרוחקים, צחנה של שתן וצואה לאלה שלא יכלו להתאפק ועשו את צרכיהם בדליים עד הבוקר, ובכל בוקר האולם היה נשטף במים קרים, על מקלחות כמעט ואין מה לדבר תנאים מחפירים, התקלחנו עם מים בקנקנן כשמסביב שמיכה עוטפת, חשופים לקרני השמש.

מיום ליום קראו בשמות העוזבים ומשתלבים לעליה. ואני מחכה ליום המשמח, שגם משפחתי תקרא לדגל עליה לארץ ישראל.

"משפחת בן- עזרא" קול גברי סמכותי נשמע למרחקים… סבא ספר בחיוך, אני ממש זוכר את הקול הזה…

מיד רצנו כל המשפחה לקבל את הניירת לעליה.

בחיפזון ארזנו את הציוד התלבשנו ועמדנו בתור, לעליה  לאוטובוסים, ונסיעה לנמל צרפת. הנסיעה לנמל הייתה ארוכה. כשהגענו פגשנו לראשונה את האוניה "נגבה", אוניה קטנה ורעועה שהביאה אותנו עד לחיפה שבארץ ישראל.

המסע בים היה מורכב גם הוא, הים גלי וסוער סבל והקאות ,ים שמים, טלטול האוניה מצד לצד נפץ הגלים. שבועיים ימים תלאות והקאות.

עד שבבוקר אחד כשהשמש זרחה והים היה דווקא שקט ורגוע, באופק נשקפה הארץ המובטחת כשהגענו לחיפה, כולם צעקו בשמחה.

כל העולים במהרה, מוכנים עם ציודם האישי, נצמדו למעקות הסיפון העליון והשקיפו בפליאה בשמחה ובכבוד- ארץ ישראל, למרגלות נוף הר הכרמל בחיפה. למרות שהיו עייפים כולם ירדו בשמחה, אבי אברהם ועוד רבים נישקו את האדמה ופשוט בכו.

בנמל חיפה חיכו לנו נציגי הקליטה בשולחנות וכסאות עץ לרישום קליטה  וסל הקליטה. אמי התעקשה רק תל –אביב, או ירושלים בלבד.  אחרי ויכוחים, אבי התפשר על קריית גת. וכך הגענו לקריית גת, 16 משפחות החלוצים היהודים ממרוקו שהקימו את העיר, ביניהם, משפחת בן עזרא, המשפחה שלי!

סבא ממשיך לספר- כשהגענו לקרית גת לראשונה כולנו התאכזבנו. כל מה שראינו מסביב היה חושות ערביות הרוסות בחלקן, גדרות תייל, ג'ונגל של קוצים מסביב ושממה ללא נפש חייה, מלבד רחוב שאורכו כ- 60 מטר לא היה כלום בסביבתנו, מקום מנותק ושומם.

במרוקו עסקו הגברים בסחר ופקידות אך לא נותרה להם ברירה הם נאלצו להשתלב בעבודת כפיים לטובת איכות חייהם. כך למשל, אבי, אברהם החל לעסוק בעבודות אינסטלציה בחברת "סולל בונה", אבא היה עובד קשה יומם וליל.

בסוף שנת 1957 התחילה להסתמן ראשיתו של יישוב נורמאלי יותר, הוקם גן ילדים שקלט בתוכו גלאים שונים כולל אותי ואחותי רבקה הגדולה ואילנה. הוקם בית ספר מאולתר שנחלק לשני אגפים, חילוניים ודתיים בגדר מפרידה שגרמה לעימותים בין הילדים.

ישבנו על כסאות כשהמחברות על הברכיים וכך כתבנו ולמדנו.

נפתחה צרכנייה מקומית- ע"י משפחתו של אלי כהן, לימים  סוכן בסוריה.

נחנך סניף ארעי של קופת חולים , צריף ברחוב העצמאות הרחוב הוותיק והעיקרי, סניף שהעניק שירות רפואי באמצעות חובש שהתגורר במקום ורופא שהגיע אחת ל- מאשקלון.

בשנת 1960, נפתח בית קולנוע הראשון – קולנוע –גת  מקום בילוי עיקרי לכל המשפחה.

לאט לאט החל המקום ללבוש צורה של יישוב הולם יותר.

את הכול חזיתי במו עיני בתחילת ילדותי, כאשר הדברים התרחשו בפועל- בעודי ילד ממרוקו.

הזוית האישית

היה מרתק לשמוע את סיפורו של סבא ולהכיר באמצעותו את סיפור שרשי המשפחה בקריית גת.