מאגר סיפורי מורשת

רקע לתקופה

התקופה היא פרוץ מלחמת השחרור. באותה התקופה, כפר מנחם היה במצור, אין יוצא ואין בא אלא עם ליווי בטחוני. כפר מנחם היה מוקף בשבעה כפרים ערביים (טינה, אידניבה, תל א-סאפי, מסמיה ועוד). עד פרוץ המלחמה היחסים איתם היו יחסי שכנות טובים מאוד. כאשר פרצה המלחמה, כפר מנחם כמו שאר היישובים, החל להתבצר. נחפרו תעלות ובונקרים לאורך כל הקיבוץ וארזו חול בשקיות להגנה. הנשק שהיה ברשות הקיבוץ חולק לחברים. אני בתור ילדה הרגשתי את המתח באוויר והחששות והפחדים שלי היו רבים. לא הבנתי מה כל ההתרחשויות סביבי ומה המשמעות האמתית של מלחמה.

הפינוי

כשהמלחמה התקרבה לכפר מנחם שלנו, התקיימו דיונים רבים עם הצבא עד שלבסוף הוחלט לפנות את כל הילדים ואת הרפת למושבה הדר (כיום בהוד השרון), שם התארגן הקיבוץ במשך 7 שנים לפני עלייתו על הקרקע. התחלנו לפנות ולארוז את חדרי הילדים, אספנו את הכל מהקירות והכנסנו לארגזים. כל ילד ארז את הבגדים שלו. אני זוכרת את השקט שנובע מהבלתי ידוע.

תאריך הפינוי נקבע ל-.19.5.48 בצהריים הגיעו 3 משוריינים ועם רדת החשיכה עלו הילדים עם מספר מטפלות ומורות למשוריינים. מובן שרוב הילדים נסעו ללא הוריהם, כאשר אחים גדולים שמרו על אחיהם הקטנים. למזלי הגדול, אמא שלי הייתה בקבוצת המלוות הראשונה איתי ועם אחי התינוק יהודה. אני זוכרת שבזמן הנסיעה התבקשנו להיות בשקט. כל אחד התכנס במחשבותיו ובחששותיו. אחת מחברותי מספרת שהיא כל כך פחדה בנסיעה שהיא החזיקה את אחיה בצמוד לחלון כך שאם יהיו יריות על האוטובוס הוא ישמש כמגן בשבילה…

במושבה

הגענו למושבה הדר כשהדרך הייתה דרך עפר ופרדסים מכל עבר. כשהגענו תושבי המקום קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובשמחה. סך הכל במקום היו כמה בניינים בודדים שאליהם נכנסנו לגור. מהדר אני זוכרת שהיינו מטיילים במשך היום בסביבה ומשחקים. הגן שלנו היה ממוקם בבית אריזה ישן שהדרך אליו הייתה על חול חם ולאורכה היו מסתובבים תנים. לאק'ה המטפלת הייתה מנסה לגרש את התנים עם קריאות:" אִטְלַה אִטְלַה!". רוב הזמן אחרי הצהריים היינו כל הילדים יחד כי לא היו הורים ללכת אליהם. לפעמים כמה מהמבוגרים היו לוקחים כמה ילדים אליהם. אני זוכרת שבחורשה הקרובה הייתה נדנדה תלויה והיינו מתנדנדים עליה בתורות. בחורשות שם הסתובב אדם בשם אליהו ואנו קראנו לו "אליהו המשוגע". קצת פחדנו ממנו וקצת צחקנו איתו. בלילות היו המון תנים מסביב שייללו ולא נתנו – לפחות לי – לישון. הם הסתובבו ליד חדרי המגורים שלנו. אחרי כמה שבועות, נעשה חילוף בין  האימהות המלוות. באותו זמן, האח התינוק שלי יהודה חלה בדלקת קרום המוח. מצבו היה קשה מאוד והוא נשלח לאשפוז בבית חולים אבל שם לא רצו לקבל אותו למחלקה והשאירו אותו בפרוזדור כי אמרו שאין לו סיכוי לשרוד. כמובן שכל העת הזאת אמי הייתה עם אחי בבית החולים ואני לבד בהדר. לשמחתנו, הוא הבריא וחזר להדר לטיפולה המסור של אמי.

החזרה

עם תום המלחמה, ב– 29.10.48 חזרנו בשמחה לקיבוץ, כאשר השמחה בקיבוץ הייתה בשמיים וכל החברים התרגשו לראות שוב את הילדים. הקיבוץ עדיין נראה כיעד מבוצר. אחרי שהחזרנו את כל החפצים שלנו למקומם וסדרנו הכל בבתי הילדים השתדלנו לחזור לשגרה.                                    

סרטון על הפינוי

 הזוית האישית

התכנית הייתה עבורי חוויה נפלאה של מפגש עם הנכד ושיתופו בחיי המשפחה מהעבר. אני מקווה שזה השאיר לרון טעם של חשיבות לימוד העבר המשפחתי. אני חושב שספגתי המון ידע ומידע על העבר של האזור, של סבתי ושל משפחתי שחשוב לדעת ונהניתי לבוא למפגשים האלו ולתעד את כל הידע הזה.