מאגר סיפורי מורשת

שמי מאירה ליבנה, אמא לשלושה בנים, סבתא לשבעה נכדים ובמרץ הקרוב אהיה בת שבעים. נולדתי להוריי אסתר (לבית וורשאו) ומנחם שיף בגרמניה בעיר אשווגה במחנה עקורים ב- 19/03/1948 ב – כ"ח אדר ב' תש"ח (חודשיים לפני הקמת המדינה), עליתי לארץ בהיותי בת שנה ושלושה חודשים, בחודש מאי 1949.

תעודת הלידה שלי ממחנה העקורים אשוויגה בגרמניה

הוריי אסתר ומנחם שיף

הוריי נולדו בפולין, אמי נולדה בשידלוביץ בתאריך 26.10.1924 למרדכי וחיה-צילה ווראשו ואבי נולד בצ'נסטחובה בתאריך 7.2.1916 למאיר ובלומה שיף.

הוריי עברו את המלחמה במחנה עבודה בצ'נסטחובה לאחר שהופרדו ממשפחתם מהוריהם ואחיהם, מאז לא ראו יותר את בני משפחתם. אמי איבדה את ששת אחיה ואחיותיה, הוריה, אבי איבד שישה אחים, אחות אחת ואמא. הוריי היו עובדי כפיה. אמי ואבי הכירו במחנה העבודה (מחנה כפיה) לאחר שהרוסים שחררו אותם מהשלטון הנאצי, בסוף מלחמת העולם השנייה בינואר 1945. לאחר שבוע של הכרות נישאו הוריי בחתונה קבוצתית, כ-20 זוגות נישאו ללא שמלות חופה, ללא כתובות, ללא טבעות וללא הורים ואחים.

האירוע היה מכונן ומרגש מאוד. הייתה תקוה גדולה לחיים חדשים ולרצון עז להקים משפחה כפיצוי על ההרס והחורבן שקרה. האנשים רצו לבנות את עצמם מחדש.

מחנה העקורים אשווגה

אשווגה היה מחנה עקורים, בעבר היה זה בסיס של חיל האוויר הגרמני ואחר כך של חיל האוויר הנאצי, לאחר המלחמה היה זה שטח תחת חסותם של האמריקאים. במקום זה הוקם מחנה על ידי הג'וינט ואונר"א לעקורים – לניצולי השואה. הם סיפקו לניצולים קורת גג ומצרכי יסוד בסיסיים: חלב, שמן, לחם, קמח וכדומה, כאשר נולדתי הוריי קיבלו חיתולים, אבקת חלב, מיטת תינוק, עגלה… הניצולים היו חסרי כל והם קיבלו תמיכה חומרית. הם התעודדו מהעזרה ותקוותם הייתה לשקם את עצמם ולהוליד דור חדש חופשי ומאושר.

הוריי היו ניצולים, אוד מוצל מהשרפה הגדולה, הם איבדו את כל משפחתם: אחים, אחיות, הורים, סבים וסבתות. הם נשארו לבד והיו עקורים מביתם ומעירם. לאחר המלחמה אבי ניסה לחזור לביתו אם מישהו ממשפחתו נשאר, כאשר הגיע לביתו ראה שהשכנים הפולנים גרים בבית והפולנים שראו את אבי החלו לרדוף אחריו במקלות כי חשבו שהוא בא לדרוש את ביתו. אבי נס על נפשו ונדר נדר לא ידרכו עוד על אדמת פולין הארורה.

מפולין הורי עברו לגרמניה ושהו במחנה ארבע שנים, ממחנה העקורים נסענו ברכבת למרסי שבצרפת ומשם הפלגנו לארץ ישראל באוניה "נגבה" בחודש מאי 1949.

סיפור העלייה לישראל

האנייה הגיעה לנמל חיפה ומשם העבירו אותנו למעברה בבאר יעקוב. הורי קיבלו אוהל למגורים. במעברה לא היה חשמל, היו שירותים ומקלחות משותפים, ברזי המים היו בחוץ. כאשר עלינו ארצה הייתי תינוקת בת שנה וחודשיים. בזמן שהותנו במעברה מצא אבי, דרך מכר משותף, את דודתו ניחה ובן דודו אריה ישכיל שגרו בכפר ביל"ו. אבי החליט מיד עם קבלת הידיעה לצאת לכיוון כפר ביל"ו ולהיפגש עם בני משפחתו. אבי הלך ברגל מבאר יעקב לכפר ביל"ו, בהגיעו לכפר נפגש עם דודתו ובן דודו, הפגישה הייתה מרגשת מאוד, היה בכי גדול והדודה ניחה שמעה כי כל משפחתו של אבי נספתה בשואה (כל משפחת אחיה, מאיר). משפחת ישכיל החליטו להעביר אותנו מהמעברה בבאר יעקב לביתם שבכפר ביל"ו. הוריי מאוד התרגשו וכך הגעתי לכפר ביל"ו בהיותי בת שנה וחצי. לאחר מספר ימים בביתם עברנו לגור ב"בית העולים" באושיות, הוריי שמעו שעומדים להרחיב את הכפר והם נרשמו להרחבה.

השנים הראשונות בכפר ביל"ו

כפר ביל"ו א' הייתה בת שבע עשרה שנים, כפר ביל"ו ב' טרם הוקמה. העולים החדשים שהגיעו לכפר ביל"ו גרו בפחונים במשך שנה, בקיץ הפחונים להטו מהחום ובחורף היה בפחונים קר מאוד. הפחונים הוקמו בקרבת המנהרה המחברת בין ביל"ו א' לביל"ו ב'.

אבי ויתר חבריו העולים החדשים, ניצולי השואה שגרו בפחונים, בנו במו ידיהם את הבתים למגורים ויצקו את הרפתות. שטח הבתים היה 22 מ' ו- 30 מ'. את הבתים הגדולים קיבלו משפחות אשר להם היו 3 ילדים. אנחנו קיבלנו בית קטן בן 22 מ', שבו חייתי עד גיל 13 שנים. בבית הקטן לא היה מטבח, הבית היה חדר וחצי בלבד. החדר שימש כחדר שינה וחצי החדר שימש כמטבח ופינת אוכל. במטבח לא היה ברז מים ולא כיור, לא היה גז ותנור. את האוכל בישלו על פתיליות שעמדו על הרצפה. השירותים והמקלחת היו בחוץ עד שבגרתי והגעתי לגיל שלוש עשרה שנים. בשנת 1952 בהיותי בת ארבע נולדה אחותי חיה, השמחה הייתה גדולה, הבית היה קטן וצפוף, אך היה חם בלב.

בחורף התרחצנו באמבטיה גדולה העשויה מפח, אמי הייתה מרתיחה מים בקומקום ובסיר כדי שיהיה לנו מים חמים. בשנים הראשונות לא היה חשמל בבית הייתה לנו עששית ומנורת נפט. הילדות שלנו הייתה מאוד מאושרת ומאוד שמחה, הרבנו לשחק בחוץ, בחצרות או במרכז הכפר ליד המחלבה. המשחקים שבהם שיחקנו הם: קלאס, מחבואים, שוטרים וגנבים, חמור חדש, סוס ארוך, עמודו, דודס, אחת שתיים שלוש דג מלוח, שלום אדוני המלך, מחניים, משחקי כדור, הולה הופ, שמונה אבנים בחוץ, חמש אבנים בבית כשהיה חם ולוהט בחוץ. מהארגזים של הירקות היינו בונים ומשחקים ב: מכוניות, מרפאה, בית ספר, חנות סוכריות, היינו מאוד יצירתיים, צעצועים אמיתים לא היו לנו. כל יום הילדים היו מתאספים ליד המחלבה ומשחקים עד שקיעת החמה, כאשר החשיך רצנו מהר הביתה כי כבר שמענו את קולות התנים מהשדות (השוקלים) ומאוד פחדנו.

הילדים היו מאושרים, הייתה אחווה ורעות בין הילדים ושיחקנו המון יחד, שמחנו מאוד להיפגש ולשחק יחדיו. בגדים חדשים קנו לנו רק בחגים, בעיקר לקראת חג פסח, נעלי לק שחורות ושמלה. כל שנה מחדש שמחתי לקבל נעליים ושמלה והייתי הילדה הכי מאושרת בעולם. צעצועים לא היו לי וגם לא קנו לי, גם לחבריי לא קנו צעצועים, ההורים הגיעו לארץ כניצולים ועסקו בבניה ובפרנסה והפרוטה לא הייתה מצויה. כאשר חיברו אותנו לרשת החשמל היה לנו מקרר ורדיו. לפני כן המקרר עבד על קרח, בלוק קרח מהעגלון שעבר עם עגלה וסוס, צלצל בפעמון וקרא: "קרח קרח…" ואנשים היו יוצאים לקנות: בלוק שלם, חצי בלוק, רבע בלוק ואותו הכניסו למקרר כדי שישמור על המצרכים ועל האוכל.

נפט למאור ובישול קנינו מעגלון אחר שגם הוא עבר עם סוס ועגלה, צלצל בפעמון וקרא:"נפט נפט…" והאנשים יצאו עם פחים כדי לקנות נפט. הנפט היה לפתיליה, בעיקר לבישול וגם לחימום.

בשנות החמישים חיברו אותנו לרשת החשמל והשינוי היה עצום ושינה את חיינו לטובה. היה לנו רדיו שזה היה פלא גדול באותה התקופה ואני כילדה עמדתי על כיסא וחיפשתי את האנשים הקטנים שמדברים ושרים מתוך הקופסה. הרדיו היה גדול ועשוי מעץ בערך 50 ס"מ על 30 ס"מ. ההורים לא ידעו עברית, דיברו בשפת האם שלהם יידיש והיו מחוברים לעולם דרך הרדיו כדי לשמוע את החדשות ביידיש כל ערב וערב. (הוריי קראו את העיתון ביידיש "לעצטע נייעס".) בשבת אהבתי לשמוע את התוכנית "שירים כבקשתך" שהגישה רבקה מיכאלי, השירים היו שירים עבריים ולא היו שירים לועזיים. אבי אהב לשמוע "פרקי חזנות" בשבת בצהריים והיה נזכר בבית אביו בפולין. כל ערב הוריי היו נצמדים למקלט הרדיו ושומעים חדשות בידייש וכל יום בצהריים היו מקשיבים ל-"המדור לחיפוש קרובים" בחיל ורעדה ותמיד הייתה תקווה בליבם שימצאו אח או אחות אבודים, כי בסתר ליבם רצו להאמין שלא כל האחים והאחיות שלהם הושמדו ואולי יום אחד יופיע מישהו מהם, היה זה חלום שלא התממש.

הוריי התבססו, קנו לנו ספרים, בגדים ומשחקים. בגיל 13 הוריי בנו בית גדול – 107 מ', היה לנו מטבח מודרני הכולל ברז מים וכיור, ארונות, גז, תנור, מקלחת, שירותים, סלון ושני חדרי שינה – אחד להוריי ואחד לי ולאחותי חיה. זה היה מעבר משמח שגרם לנו להרבה אושר, ידענו להעריך מאוד את אשר נבנה.

סבתא מאירה וסבא יהושע

יהושע ואני התחתנו בתאריך 23/3/1969. היינו חברים במשך שלוש וחצי שנים, אנחנו שנינו מאותו הכפר- כפר ביל"ו. הכרנו אחד את השני במשך שנים רבות כי גרנו באותו המקום אבל לא היה שום קשר בינינו, החברות החלה בסוף החופש הגדול בשנת 1966, במסיבה בבית התרבות בכפר ביל"ו, יומיים לפני עלותי לכיתה יב'. יהושע היה חייל משוחרר מחיל האוויר ואני תלמידת תיכון. במשך שלוש וחצי שנים הייתה בנינו חברות יפה ואהובה, יצאנו – לסרטים, הצגות, טיולים ומסיבות. סיימתי את התיכון ולמדתי שלוש שנים בסמינר למורים ע"ש שיין בפתח תקווה ובסיום לימודי התחתנו, התחתנתי עם יהושע שעבד בתעשייה האלקטרו-אופטית ברחובות. יהושע למד באורט, רחובות בבית הספר הטכני של חיל האוויר. החתונה התקיימה באולמי גילטון בתל אביב.

לחתונה הוזמנו כל חברי הכפר. בימים ההם תלו מודעה על לוח המודעות, הזמינו את כל חברי הכפר ועובדיו, הזמינו אוטובוס וכמעט כל חברי הכפר השתתפו בשמחתנו. הייתה חתונה שמחה ומרגשת. חיינו במשך 39 שנים חיים יפים וטובים, נולדו לנו שלושה בנים וראינו ברכה בעמלינו. גרנו ברחובות במשך 11 וחצי שנים שם נולדו שני בניי הגדולים נדב ודורון. ב-1980 חזרנו לכפר ביל"ו, לבית הורי – אסתר ומנחם שיף, כבנים ממשיכים. בנינו בית גדול ויפה והשקענו בגינה ירוקה ופורחת. החיים היו אינטנסיביים ומלאי עניין ובנינו השלישי עידו נולד ב-1987 והשמחה הייתה גדולה. במשך השנים  עבדתי כמורה ומחנכת בבית ספר "שרת" ברמלה. המשכתי ללמוד בבית ספר הגבוה למורים- שלוחה של האוניברסיטה העברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל. עברתי לעבוד בבית הספר על שם אהרון קציר ברחובות בחטיבת הביניים כמורה לתנ"ך, מחנכת ורכזת מקצוע במשך 30 שנים.

יהושוע עבד 25 שנים בתעשייה האלקטרו- אופטית ברחובות ואחר כך הקים מפעל לפלסטיקה בשדרות ועבד שם בשנים 2000 עד 2008. לאחר שדורון סיים את לימודיו הצטרף לעבוד עם אביו במפעל. בשנים אלו נפלו הרבה קסאמים בשדרות ולמרות זאת יהושוע ודורון בני נסעו יום יום לעבודתם בביטחון ובנחישות ולא החסירו יום אחד, למרות שאני מאוד דאגתי והייתי חרדה.

בשנת 2008 יהושוע חלה במחלה קשה ונפטר לאחר שלושה חודשים. היה זה שבר, היה קשה ולקח לי הרבה זמן להתאושש מהאובדן. יהושוע זכה לראות שתי נכדות בלבד- שירי בת 5 וחצי ונועה בת 1 וחצי.

בזכות אמי, בניי, כלותיי, נכדיי, משפחה וחברים התחזקתי וחזרתי למעגל החיים.

אמי, אסתר בת ה- 93 זכתה לראות בנות, נכדים ונינים במדינת ישראל,

דבר שהוא היה בגדר חלום עבורה לפני 70 שנה

היום אני מוקפת במשפחה מורחבת

בשבעה נכדים מקסימים: שירי, נועה, אלון, אביה, מאיה, איתן ולילי. שלוש כלות: יעל, מירב ובשמת ואמא בת 93 זקנת השבט וכמובן בשלושת בבניי: נדב, דורון ועידו, שנותנים לי כוח וחוזק להמשיך הלאה. חבל שיהושע לא זכה לראות את המשפחה המורחבת, היפה והשורשית. במאי השנה ימלאו 10 שנים למותו – שמו וזכרו חקוקים בליבנו לעד.

הזוית האישית

הנכדה נעה: במהלך העבודה על הסיפור והעלאתו למדתי דברים חדשים, סיפורים שלא שמעתי עליהם קודם. זוהי הייתה חוויה וזמן איכות עם סבתא.

סבתא מאירה: במהלך העבודה הבנתי איזה פער קיים בין ילדותי לילדות של נכדתי נועה וכמה טוב שנועה זכתה במציאות טובה, מפנקת ובעלת אמצעים.