מאגר סיפורי מורשת

זכרונות ילדותי

נועה נכדתי האהובה, למרות השנים הרבות שחלפו מאז שנות ילדותי, ולמרות שזיכרון מעולם לא היה מהצדדים החזקים שלי, בכל זאת עדין חקוקים היטב במוחי אין סוף זיכרונות ילדות שרובם הגדול פשוט נפלאים. אני יכולה לומר שהייתה לי ילדות שמחה ומאושרת!

נולדתי בקיבוץ כפר מנחם ב-18.09.1950 בבי"ח "קפלן" שליד העיר רחובות. בת זקונים להורי, נחמה וחיים בלכר ממייסדי הקיבוץ. אחותי הבכורה רינה מבוגרת ממני בשמונה שנים ואחי יהודה בארבע שנים. אבי חיים, בן ליהודה לייב בלכר (פחח בגולה ואיכר בארץ) ולדובה גינזבורג, גדל בנובוגרודק שבפולין והיה בן חמישי למשפחה בת 8 ילדים. עד גיל 14 למד ב"חדר" ואחר כך בביה"ס "תרבות". בגיל 18 בשנת  1929 עזב את הוריו, שני אחיו הקטנים, את הדת ואת כל חבריו ועלה לארץ ישראל להיות חלוץ בקיבוץ (בארץ כבר היו ארבעת אחיו הגדולים).שנה לאחר מכן עלו ארצה להתישבות בפרדס חנה גם שני הוריו ושני אחיו הקטנים.

אמי נחמה ליפצק גדלה בעיירה סופוצקין שבפולין למשפחה אמידה. היתה להם חנות למוצרי בשר ותחנת קמח. היו לה עוד 4 אחיות ואח. אימי עלתה לארץ לבדה במסגרת תנועת "השומר הצעיר" בשנת  1935 כשהיתה בת 22.

כל משפחתה הענפה של אימי  שנשארה בפולין, נספתה בשואה.(הורים, אחיות, אח, גיס ואחין). אמי נחמה, שכולם קראו לה נחמצ'ה, הגיעה בארץ לגרעין קיבוץ "הדר" שהתארגן להקים את קיבוץ כפר מנחם. אבי חיים ואימי נחמה הכירו והתאהבו זה בזו בארץ בקיבוץ "הדר".

בית הילדים- הוא הבית

לידה בקיבוץ

בתי החברים  בתקופת ילדותי היו מאוד קטנים וללא תנאים מינימליים לגידול תינוקות. כל הבית היה חדר אחד. לא היה מטבחון, לא היתה מקלחת, (היתה "מקלחת ציבורית" לכל אזור) לעיתים גם לא היו שירותים פרטיים.

כל אישה שילדה הייתה מביאה את התינוק/ת שלה ישר מבית החולים בו ילדה ל"בית התינוקות" בקיבוץ. בבית התינוקות גרו התינוקות בערך עד גיל שנה. התנאים בו היו טובים בהרבה מבתי החברים ומותאמים במיוחד לגידול תינוקות. התינוקות היו שוהים ומטופלים בבית זה כל היום וכל הלילה. לעובדות קראו מטפלות תינוקות. בקיבוץ היתה אישה בשם רחל ישראל. עשרות שנים היא היתה מטפלת התינוקות הראשית והמובילה בקיבוץ. היא טיפלה בי כתינוקת וגם היתה המטפלת של שניים מילדיי. בגלל ניסיונה הרב בטיפול בתינוקות התיחסו לאבחנות שלה כאילו היתה רופאת ילדים.

האמהות היו באות להניק כמה פעמים ביום ואחה"צ היו לוקחות את התינוק/ת ל- 3 שעות הביתה ומחזירות אותו שוב לשנת הלילה לבית התינוקות. בכל לילה היו ב"בית התינוקות" שתי "שומרות לילה".  אחת מהן הייתה אמורה להסתובב כל הערב בין בתי הילדים לראות שהכל בסדר (ישנים בשקט, מכוסים, וכו) והשנייה תמיד נשארה בבניין, לשמור על התינוקות הרכים.

כיוון שאימי לא יכלה להניק, היא כמעט ולא ראתה את ילדיה במשך היום. גם כשהתינוקות היו חולים, הם נשארו וטופלו בבית התינוקות וההורים עבדו. לאימי כל ההתנהלות הזאת, שהייתה הרבה יותר נוקשה ומחמירה בתקופות בהן יהודה ורינה אחי הגדולים ממני היו תינוקות, מאוד לא התאימה. היא חשבה פעמים רבות לעזוב בגלל זה את הקיבוץ . היא סיפרה לי שמכיוון שהאמהות לא היו אמורות לבוא במהלך הלילה, היא הייתה לפעמים מציצה "בגניבה" מהחלון לראות אם אנחנו מכוסים ושקטים. נוקי חמודה שלי, גם את בתי הבכורה, אמך נטע, הבאתי ישר מביה"ח "קפלן" לבית התינוקות בקיבוץ.

תקופת הגן והנעורים

בית הילדים

מיום לידתי  לא ישנתי בבית הורי מעולם! אני ,וכל הילדים בתקופתי גדלנו ב"בתי ילדים" שהיו מותאמים במבנה ובציוד שלהם לגיל הילדים שגדלו בהם. קשה היום לדמיין מצב שכזה. כך גדלו כל ילדי הדור שלי וודאי כל ילדי הדורות שגדלו בקיבוץ לפני. רק בגיל 35 כשאבי נפטר ואמי החולה נשארה לבדה, ישנתי לעיתים לצידה.

היינו  נמצאים בבית ההורים בערך רק כ- 3 שעות ביום. מ- 16.00 עד 19.00. גם את כל הארוחות,כולל ארוחת הערב, אכלנו בבתי הילדים. כל שנתיים שלוש עברנו לבית ילדים אחר. זוכרת שרוב הצעצועים בתוך המבנים ובחצרותיהם היו מעשי ידי ההורים או בעלי מקצוע מהקיבוץ. למשל: קוביות עץ, בתי עץ, קרוסלות, נדנדות,סולמות מיוחדים, בובות, ארגזי חול, בית איגלו, וכו). כך גם התמונות והקישוטים שאיתרו את המבנה. בבית התינוקות ובגנים היה נוהג שבימי ההולדת של הילדים הוריהם היו מביאים משהוא למבנה או לחצר המשחקים. כיון שנוהג זה נמשך עוד הרבה שנים והיה קיים גם כשילדי נולדו, אני זוכרת שאורי (אז בעלי ואב ילדי) ואני השקענו מדי שנה במתנות אלו המון מחשבה וזמן. חלק מהצעצועים והקישוטים הרבים שעשינו במשך השנים לטובת בתי הילדים בימי ההולדת של ילדינו, נשארו שם עוד עשרות שנים.

בכל בית ילדים היה מסדרון ארוך של חדרי שינה. בכל חדר ישנו בד"כ 4 ילדים. בנים ובנות מעורב. במרכז המסדרון היה מכשיר אינטרקום- שמרטף, שהיה מקושר לשומרות הלילה שישבו בבית התינוקות. ילד שהיה מתעורר בלילה מכל סיבה שהיא, אם הוא היה מאוד קטן הוא לרוב היה מתחיל לבכות והשומרת לילה הייתה שומעת זאת במכשיר האינטרקום בבית התינוקות והולכת אליו. אם הילד היה כבר קצת יותר גדול, הוא היה קורא לשומרת דרך המכשיר. זוכרת את עצמי בגיל מאוד צעיר (אולי 6-7) עומדת לבדי בחושך, מול מכשיר האינטרקום התלוי מלמעלה וקוראת באמצע לילה חורפי, כשכל הילדים מסביב ישנים : "שומרת … שומרת.. שומרת… ואין תשובה.

גם אם ילד מאוד בכה כי היה מאוד חולה, התעורר בפחדים וכו', לא היו קוראים להוריו במהלך הלילה. האמת שגם לא הייתה כל כך אפשרות איך לקרוא להם, כיון שלא היו בבתים טלפונים. אני יודעת על מקרים שילדים התעוררו בלילות של גשם וסופות רעמים וברקים, רצו מבוהלים ומפוחדים לבית הוריהם, ואלו (הוריהם) החזירו אותם לסיים את הלילה בבית הילדים.

אני זוכרת שמאוד אהבתי את "טיולי הלילה" שעשינו לעיתים עם המטפלת. כבר בגילאים מאוד צעירים היינו לעיתים יוצאים עם המטפלת לטיול לילי קצר אחרי ארוחת ערב ולפני השינה. זוכרת שהיינו הולכים עד לשער הכניסה לקיבוץ, (שהיה אז בערך על הכביש מול המדרגות העולות לבית בו אני גרה היום). זה היה נראה לי בזמנו מסלול ארוך ומאוד מרגש.

זכור לי במעורפל אירוע חריג שקרה באחד הלילות כשהייתי בגן. אחרי שאכלנו א.ערב המטפלת השכיבה אותנו לישון ועזבה רק אחרי שכנראה היה שקט מוחלט ונראה היה לה שכולם ישנים. כשנשארנו לבד, אחד הילדים שעדין לא נרדם קם ודאג להעיר את כולם. התחלנו לשחק ולעשות ככל העולה על רוחינו.  בין היתר זכור לי שפתחנו את ארון התרופות, הפכנו, בילגנו ושיחקנו בכל מה שהיה בו. בין היתר אחד הילדים "צייר" על הרצפה ביוד הכחולה והאדומה שהיו שם. (כך קראנו אז לפולידין של היום) פתאום באמצע ה"חגיגה" נכנסה לבניין שומרת הלילה שהייתה בסיור שיגרתי בין בתי הילדים. אני זוכרת שהיא מאוד כעסה עלינו ואנחנו לא כל כך הבנו מדוע…ובשל מה.

מכיון שבילדותי עדיין לא הייתה טלוויזיה וודאי לא מחשבים ופאלפונים, היינו משחקים שעות רבות ביחד ולבד במשחקים הפשוטים שהיו בבתי הילדים ובחצרותיהם. יש משחקים שהיו מאוד מקובלים אצלנו והיום הם די נשכחו. כמו למשל: "חמש אבנים" ו"גולות".

כל השנים, מהגיל הרך ועד כיתה י"ב, ישנו בחדרים מעורבים של בנים ובנות. רק בכיתה י"ב עברנו לגור מהבניינים עם שתי הקומות לצריפים קטנים עם חדרים נפרדים לבנות ולבנים.

עד כיתה ה'-ו' (בד"כ עד לכניסה לתיכון) היינו גם מתקלחים יחד עם הבנים.

כיון שמינקות כל ילדי קבוצה/כיתה גדלנו כל כך צמוד, היו בינינו יחסים שאולי היו דומים יותר ליחסי אחים ואחיות במשפחה, ולכן השינה והמקלחות המשותפות של בנים ובנות היו אפשריות והתקבלו אחרת מאשר באוכלוסיות אחרות.

ביגוד והנעלה

כמו שההורים לא קנו ולא בישלו לנו אוכל, הם גם לא קנו לנו בגדים. הכל קיבלנו מהקיבוץ. פעמיים בשנה היינו מקבלים בגדים. לקראת ראש השנה היינו הולכים עם המטפלת למחסן הבגדים לקבל בגדי חורף. במחסן היו כבר מוכנות ערמות מסודרות של חולצות ומכנסיים בגדלים שונים. בעזרת המטפלת ומחסנאית הבגדים היינו צריכים לבחור ולמדוד 3-4 חולצות לבוקר – קראנו להם "חולצות עבודה" ו 3-4 חולצות לערב. (החולצות שלבשנו כשהלכנו אחה"צ לבתי ההורים, או לאירועים ונסיעות). בד"כ רק פריט אחד היינו מקבלים חדש. כל היתר היו בגדים משומשים שעברו מילדים אחרים שגדלו והם כבר לא התאימו להם. כך גם היה הנוהל לגבי מכנסיים. 3-4 זוגות לבוקר ו3-4 לערב.

לקראת פסח היינו עושים את אותו התהליך, אך הפעם בחרנו בגדי קיץ. זוכרת את מדידת הבגדים כחוויה מאוד מתישה ומעצבנת.

שנים רבות הייתה בקיבוץ סנדלריה. שמעון הסנדלר ,בנוסף לכך שעסק הרבה בתיקון נעלים למיניהם, היה גם מכין לכל ילדי הקיבוץ את הנעלים שלהם לקראת ראש השנה ואת הסנדלים (התנכיים!!) לקראת פסח. להבדיל מהחוויה המתישה של מדידת הבגדים, דווקא לשמעון, לסנדלריה, כולנו אהבנו ללכת. כל הכיתה/ גן הייתה מחכה עם המטפלת בחוץ והוא היה קורא לנו להכנס אליו אחד אחד. שמעון היה מצייר את שתי כפות הרגליים שלנו על קרטון וזה היה הדגם המדויק שלו לעשיית הנעל/סנדל האישי שלנו. לכולנו היתה אותה דוגמת נעליים ואותה דוגמת סנדל (סנדלים תנכיים). שמעון עשה גם נעליים רבות לחברים. בעיקר נעליים אורטופדיות לבעיות שונות.

תמיד הייתה לי משיכה, אהבה והערכה רבה למלאכת כפיים. זוכרת שכבר מגיל הגן ובהמשך כילדה, נערה ואישה מאוד אהבתי לבוא לבקר בסנדלריה. סתם כך לראות איך שמעון מיצר נעליים. כשסגרו את הסנדלרייה , וכבר הייתי מורה צעירה לאומנות, שמעון נתן לי כל מיני חומרים ומכשירים מיוחדים והסביר לי איך עובדים איתם. חלקם עדיין משרתים אותי בסדנת האומנות שלי .

חגים בקיבוץ

 מאז  ומתמיד כל נושא החגים בקיבוץ היה מאוד ייחודי, והוא היה תמיד חלק מאוד משמעותי מהווי חיי כילדה וכנערה. אתמקד   בפורים סוכות , פסח ושבועות.

פורים

זוכרת כשהייתי מאוד קטנה בערב פורים, הורי היו באים לבקר אותי בבית הילדים בדרכם למסיבה בחדר האוכל כשהם מחופשים. היו פעמים שממש התקשיתי להכירם. כבר ימים רבים לפני מועד החג, אווירת החג הורגשה בכול פינה בקיבוץ.

כל הילדים וגם רבים מאוד מהמבוגרים היו עסוקים בהכנתו. היה מחסן תחפושות מאוד עשיר ומגוון בקומה העליונה ביותר של "בית מחסן הבגדים". (מילון: בנין בן 3 קומות. תחתונה –מכבסה + גיהוץ בגדים. אמצעית- קיפול + מיון בגדים לתאי החברים. עליונה- תפירת בגדים וחזיות) אחראים עליו היו הזוג אביגדור וז'וז'ה כהן. שניהם היו מאוד יצירתיים ומאוד מוכשרים והשקיעו בו הרבה מאוד מזמנם ומרצם. אביגדור היה שופע רעיונות וגם ביצועיסט מעולה. לפני החג בערבים שמחסן התחפושות היה פתוח לרשות החברים, תמיד הוא היה שם לעזור ולייעץ איך וכיצד להכין את התחפושת שאתה מעונין בה. ז'וז'ה הייתה מאוד טובה בתפירת תחפושות. תמיד כשמוזכר  זוג מוכשר זה, אני מיד חושבת על פורים. בשנות ילדותי החברים היו עושים את כל התחפושות והאביזרים הנלווים למיניהם לבד. כבר מספר שבועות לפני פורים רבים מחברי הקיבוץ התחלקו לקבוצות במטרה לעשות הופעות לפורים. הקבוצות היו משקיעות בהופעות אלו ובתחפושות הרבה מאוד מחשבה וזמן. ההופעות היו ברמה מאוד גבוהה וכך גם התחפושות החדשות המדהימות שז'וז'ה תפרה מדי שנה לכל המופיעים. פורים היה נערך תמיד בחדר האוכל וגם בו השקיעו המון שעות עבודה בתפאורות למיניהן. כל שנה נבחר נושא מרכזי למסיבה. התפאורה והרבה מההופעות והתחפושות היו קשורים אליו. פורים הייתה תמיד מסיבה מאוד גדולה ומרכזית  בחיי הקיבוץ. לא היה קיים מצב שמישהו מהחברים יעדר ממנה וגם שיבוא בלי תחפושת.

פורימון

מסיבת הפורים של הילדים , נקראה "פורימון". היא תמיד נערכה בשבת  והייתה מאוד מושקעת, גדולה ,צבעונית ושמחה. כל תחפושות הילדים היו נעשות בקיבוץ בעיקר ממחזור של בגדים משומשים בתוספת של תפירה והכנת אביזרים נלווים מאוד בסיסיים. התחפושות שלנו בתור ילדים קטנים היו מאוד סמליות ופשוטות. עם השנים הן נעשו יותר ויותר מורכבות וגם הפורימון נעשה יותר ויותר גדול עם עוד ועוד מתקנים, משחקים והפעלות למיניהן. בדרך כלל היו משתדלים להוסיף לקראת כל פורימון איזה מתקן חדש למגרש המשחקים של בתי הילדים. (כמובן מעשה ידי חברי הקיבוץ).

מדי שנה היינו עושים בקיבוץ תהלוכת תחפושות גדולה בליווי מוזיקה. היינו עוברים בה תמיד גם בחדר האוכל בשעת ארוחת צהרים, בכוונה כדאי שיראו אותנו כמה שיותר חברים.  זוכרת שכילדה מאוד אהבתי זאת. הורי וכל חברי הקיבוץ  היו מוחאים לנו כפיים ואנו היינו גאים ומאושרים. גם שלושת ילדי עשו תהלוכות אלו וכמובן כאמא מאוד אהבתי לצפות בהם.

סוכות

עד לפני שנים לא כל כך רבות חגגו את חג הסוכות על הדשא הצמוד לרחבת חדר האוכל. ימים ספורים לפני החג היה צוות שהקים סביב כל הדשא מבנה לסוכה ענקית בצורת U שהיה מחולק להרבה סוכות קטנות. צוות החג חילק את כל הקיבוץ לקבוצות לפי מספר הסוכות וצוות הנוי דאג להביא הרבה סכך למתחם המסיבה. ערב החג נפתח בכך שכל קבוצה דאגה לשים את הסכך לסוכה שלה. מתחילת הערב היו מפוזרות על הדשא פינות יצירה שכללו חומרים והדרכה. כולן עסקו בקישוטים שונים לסוכה. חושבת שמהיום שהייתי מורה ליצירה כל השנים  הייתי אחראית על פינות אלו. כבר מראש השנה הייתי עובדת שעות רבות על הכנת החומרים והדוגמאות . לא כל כך אהבתי חג זה כיון שבערב החג מעולם לא יצא לי לבנות את הסוכה ולקשטה ולשבת בה עם משפחתי. כל הערב הייתי עסוקה מאוד בהקמת כל פינות היצירה, בדאגה לתפקודן במהלך כל הערב ולחיסולן בסיומו. כל שנה הייתה תחרות הסוכה היפה ביותר וגם תחרות העוגה הטובה ביותר. היו הרבה אנשים שהכינו בבית קישוטים וגם כאלו שהביאו כל מיני כלים, שטיחים וכו'. עם סיום הזמן שהוקצב לבניית הסוכות וקישוטן, היה טקס שכלל הקראות, ריקודים , ברכות,  שירה, קטעי ריקוד וכו'. בתום הטקס והארוחה (אכלו בתוך הסוכות) היו פעמים רבות ריקודים. רבקה ברק ואני היינו בד"כ אחראיות גם על הפעלה זאת.

פסח

גם פסח היה מהחגים היותר מרכזיים ומשמעותיים בקיבוץ. סדר פסח נחגג תמיד ביחד ע"י כל חברי הקיבוץ ועוד הרבה אורחים שלהם שהגיעו מחוץ לקיבוץ. מסורת זאת נשמרה ממש עד לפני מספר שנים. גם בני משפחתי הענפה שגרו מחוץ לקיבוץ מאוד אהבו להצטרף אלינו לסדר הקיבוצי ועשו זאת ממש באופן קבוע.

סידרו את השולחנות בשורות מאוד מאוד ארוכות וצפופות שמאוד היה קשה להסתובב ביניהם. זוכרת כמה זה הקשה על חלוקת המרק החם במהלך הסדר. זוכרת גם מה קשה היה להכין ולארגן את חדר האוכל לסדר, וכמה הרבה עבודה נדרשה אחר כך כדי להחזירו למצבו הרגיל. כיון שלא הייתה מכונת שטיפת כלים וגם לא היו כלים חד פעמיים, נדרשה כל שנה הערכות מורכבת ל"מבצע" שטיפת ערמות הכלים בתום ליל הסדר.

ההגדה שקראו בסדר לא הייתה ההגדה היהודית המסורתית אלא הגדה שנכתבה במיוחד לקיבוצים. היא הייתה מבוססת על ההגדה המסורתית אך היה לה צביון יותר ישראלי ויותר חקלאי. זה התבטא בטקסט עצמו (נעשו בו שינויים) , בשפה ובשירים ששולבו בה. את ההגדה היו קוראים חברים רבים שהתבקשו לעשות זאת מראש. במהלך הקריאה שולבו הופעות רבות של שירה וריקוד של ילדים ואנשים מכל הגילאים. היו אנשים ששרו במשך שנים רבות את אותו השיר מההגדה. זה נהפך למסורת. הם עשו זאת כל עוד הם יכלו עד יום מותם. אני ואחי, וכנראה רבים מאוד כמונו, כל פעם שאנו מגיעים בקריאת ההגדה לקטעים אותם הם שרו, מיד מתנגן לנו בראש קולם. סדר הפסח נפתח בד"כ בתהלוכת ילדי הגן שהביאו לבמה שיבולים .

ההופעה המושקעת ביותר והחוויה הזכורה והאהובה עלי ביותר מהחג הייתה הופעת ה"חד גדיא" של הילדים בתום הסדר. מדי שנה היו ילדי הקיבוץ שרים ומציגים את שיר החד גדיא. חלק מהילדים היו המקהלה שעמדה ושרה בחלק האחורי של הבמה בעת שבמרכזה הופיעו מחופשים בזה אחר זה לפי הסדר, כל משתתפי החד גדיא שהציגו בתנועה וריקוד את דמויותיהם. בתור ילדה מאוד אהבתי להשתתף במופע זה וחושבת שעשיתי בו במהלך השנים כמעט את כל התפקידים האפשריים. כאמא תמיד חיכיתי כבר לסוף הסדר לראות את ילדי מופיעים ולהתמוגג מנחת. נוקי, אמך נטע הופיעה בחד גדיא פעמים רבות אפילו כשכבר הייתה תלמידת תיכון. זוכרת אותה בעיקר בתפקיד הגדי אותו עשתה מספר פעמים.

שבועות

סיפור האהבה שלי – הריקוד

בחרתי להתמקד באהבתי החזקה לריקוד. אהבה השזורה מאוד חזק בכל שנות חיי מגיל צעיר מאוד ועד היום.

כבר מגיל הגן תמיד אהבתי את כל ההפעלות של קצב ותנועה. אהבתי להופיע כילדה בגן ובביה"ס היסודי וכנערה בתיכון בכל ריקוד אפשרי בחגים ובמסיבות למיניהן. בהמשך השנים נחשפתי והתאהבתי יותר ויותר בריקודי העם. כתלמידת תיכון וכחברה בתנועת השוה"צ אסור היה לנו לרקוד ריקודים סלוניים. זה היה נחשב בזמנו לתרבות קלוקלת. בכל זאת בצריפים הקטנים בהם גרנו בכיתה י"ב , אחד מ"ילדי החוץ", (אותם ילדים שהם לא בני קיבוץ, והוריהם לא גרים בקיבוץ, אך הם למדו וגדלו איתנו) לימד ב"גניבה", בסתר… אותי ועוד כמה מכיתתנו קצת ריקודים סלוניים. מכיון שלא היה מקום בחדר הקטנטן, נהגנו לרקוד גם על המיטה.

מהשנה בה סיימתי תיכון, במשך עשרות שנים, הייתי נוסעת מדי חודש לגבעת חביבה ליומיים (חמישי ושישי) של ריקודים. הכנס היה מיועד לרוקדים מכל קיבוצי התנועה הקיבוצית. למדנו ורקדנו ריקודי עם באווירה מאד טובה ומאד מיוחדת. כל הכיאוגרפיים אהבו להגיע לשם וללמד את ריקודיהם או סתם לרקוד ולהנות מהחברותא הטובה. עבורי זו היתה חווייה מדהימה.

בשנת 1970 כשהדרכתי בתנועת השוה"צ בתל אביב וגרתי שם מעל לשנה, החלטתי לנצל את זמן שהותי בתל אביב לעשיית תעודת מרקיד וכמו כן הצטרפתי לראשונה ללהקה של עירית רמת גן בהנהלתו של יואב אשריאל. יצאתי מהלהקה אחרי בערך שנה, בדיוק כשהם יצאו לסיור הופעות באירופה אני נסעתי עם אורי, אז בעלי, לטיול "ירח דבש" גדול בארה"ב אחרי נישואינו. כשחזרנו מחו"ל לא חזרתי ללהקה.

בשנת 1982 כשהייתי כבר בת 32 ואמא ל -2  ילדים, הצטרפתי ללהקת ריקוד של המועצה האזורית "יואב".

אחי יהודה ניגן באותה עת בתזמורת של להקת "אנחנו כאן" שהייתה אז להקת ריקודי העם הייצוגית של המדינה. אחרי 3 חודשים בלהקת המועצה החלטתי לעזבה ולהעז "לקפוץ למים הכי עמוקים"- לנסות להתקבל ללהקה זאת. בתמיכתו הגדולה של אורי, בעלי אז, הייתי פעמיים בשבוע  משאירה לטיפולו את שני ילדי הקטנים נטע ואילן, ונוסעת אחרי יום עבודה עמוס בטרמפים  אוטובוסים ומוניות שירות לחזרות ביפו ולהופעות בכל הארץ. כיון שלא היה לי רישיון, לא היה לי אוטו וגם לא היו אז פלאפונים, הבעיה הקשה ביותר הייתה לחזור הביתה בלילות. הכי בעייתית הייתה כמובן הכניסה מצומת מסמיה (שהייתה אז חשוכה לגמרי) לקיבוץ. האמת שנוסף לקשיים הטכניים הגדולים ולעובדה שנאלצתי לוותר על הרבה מאוד שעות בילוי ושהיה עם בעלי וילדי האהובים, היה לי גם מאוד קשה להשתלב בהתחלה כרקדנית בלהקה. הרמה הייתה גבוהה בהרבה משלי ולרובם היה גם רקע מקצועי של לימוד בלט והשתתפות בלהקות שונות בעבר.  אני גם הייתי המבוגרת ביותר בין כל רקדני הלהקה. האמת ששני הגורמים שהכי דחפו אותי להתעקש ולא לוותר דווקא על להקה זאת למרות כל הקשיים היו  : האחד- ההוכחה לעצמי שאם קצת יותר מאמץ אני מסוגלת להגיע להרבה יותר והשני – העובדה שידעתי שלהקה זאת מייצגת את המדינה כמעט מדי שנה בחו"ל. כקיבוצניקית באותם ימים של הקיבוץ לפני ההפרטה, לנסוע לחו"ל זה היה חלום כמעט בלתי אפשרי להשגה והנה כאן הייתה לי הזדמנות פז לממש זאת.

אכן המאמץ השתלם ותוך כמה חודשים כבר הופעתי עם הלהקה ברחבי הארץ ואף בחו"ל.  הלהקה, כולל הרקדנים, המקהלה והתזמורת, מנתה בערך כ-100 איש. הופענו על הבמות הגדולות ביותר בארץ, אך בעיקר ב"היכל התרבות" שבת"א עם אמנים ידועים רבים. ב-3 השנים שהייתי בלהקה הופעתי איתם ב-3 סיורי הופעות מדהימים בחו"ל. בכל הסיורים היה איתי גם יהודה אחי שניגן בתזמורת הלהקה בטרומבון. הסיור הראשון היה בגרמניה ובלגיה בשנת 1982, השני בשנת 1983 בארה"ב. לסיור זה התלווה אלי אורי בעלי אז. הופעתנו העיקרית הייתה בואשיגטון די.סי. לפני נשיא ארה"ב אז, רונאלד רייגן, בכנס 40 שנה לניצולי השואה. גם סיור ההופעות השלישי היה בארה"ב.(לוס אנג'לס, כרמל, סן פנסיסקו, בוסטון וושינגטון די.סי). בשלושת הסיורים זכינו לכבוד רב. בגרמניה הקרינו חלק גדול מההופעה בטלויזיה ובארה"ב בכל הופעה קיבלנו חיבוק מאוד חם ואוהב בעיקר מהקהילות היהודיות, אך לא רק מהן.

למרות העייפות, הקשיים הטכניים הרבים שהיו סביב השתתפותי בלהקה, וה"תשלום הכבד" של הפסד זמן רב של שהות ובילוי בחיק משפחתי האהובה, זאת הייתה אחת התקופות היפות ביותר בחיי.  אחרי בערך 3 וחצי שנים בלהקה נאלצתי לעזוב כשהייתי כבר בהריון מתקדם עם חן.

עד לשנים האחרונות הכנתי לחגים רבים בקיבוץ הופעות או הפעלות ריקוד למיניהן. למשל לכבוד חג השבועות היינו משתדלים להכין ריקוד לפני כניסת כל ענף המציג את ביכוריו. בעיקר רבקה ברק ואני היינו עובדות על ריקודים אלו לעיתים מספר שבועות. היינו מפעילות עשרות ילדים ומבוגרים וכולם הופיעו עם בגדי ריקוד. זוכרת שפעם מישהו בא בריצה לשדה במהלך החזרות לחג לקרוא לי להאכיל את נטע, בתי הבכורה, שהתעוררה בבית התינוקות.

כל יום העצמאות וסוכות רבקה ברק ואני עשינו הפעלות ריקוד המוני לילדים והורים. גם לפורים עשיתי הופעות רבות וכמובן גם את הופעת החד גדיא המסורתי לפסח.

כיון ששנים רבות לא הייתה לי אפשרות לממש את אהבתי לריקודים הסלוניים, הגעתי למסקנה ש "אם אין אני לי, מי לי" והחלטתי פשוט לפתוח בעצמי מועדון לריקודי שנות השישים בתוך הקיבוץ. לא אכנס לכל הפרטים, אך רק אומר שזה היה פרויקט מאוד מורכב שבניתי אותו בקפידה אחרי למידה רצינית של התחום. תוך כמה חודשים הקמתי בקומה התחתונה של "בית הבנים" (אולם ההופעות הגדול בקיבוץ המשמש את ביה"ס האזורי היסודי והתיכון  ואת כל יישובי הסביבה) מועדון ריקודים לתפארת שפעל רק בימי שישי. הקהל ישב בשולחנות עגולים סביב גינה מטופחת ורחבת ריקודים גדולה. המוזיקה הייתה בהופעות חיות והיה גם מטבח עם שתיה אוכל וכיבוד קל, שהוגש למזמינים (בתשלום) ע"י מלצרים.

השקעתי במועדון זה אין סוף שעות של מחשבה ועבודה וההצלחה הייתה ממש מסחררת. הגיעו אנשים מכל הארץ ותוך כמה חודשים היו חייבים להזמין מקומות מראש וגם הוסיפו לי הביתה עוד קו טלפון. עשו בו מסיבות פרטיות, חגים, חברות חיצוניות התחילו להתעניין בהפעלת המקום וכו'. כיון שגם עבדתי באותה עת במקביל במשרה מלאה כמורה לאומנות בתיכון האזורי "צפית", גם הייתי כבר אמא לשלושה ילדים, וגם לא היה לי מכך שום רווח כספי, (הקיבוץ עדיין לא היה מופרט) הרגשתי שאני מתקשה לעמוד בעומס ההולך וגובר והחלטתי לסגור את המקום למורת רוחם של הרבה מאוד אנשים שחלקם היו מגיעים כמעט מדי שבוע. שנים רבות אנשים חיצוניים הציעו לי לפתוח את המקום שוב בעזרתם או בשותפות איתם אך סירבתי.  בעקבותיי ובעזרתי נפתחו אחרי זמן מה מועדונים לריקודי שנות השישים בחצור ובשדה יואב בסגנון שונה לגמרי.

עד היום אני משתדלת לרקוד פעמיים בשבוע ריקודי -עם ובערך פעם ב 2-3 שבועות גם ריקודי שנות השישים.

מרגישה שהריקוד והמוזיקה מאוד משחררים  אותי וגורמים לי תמיד להרגיש נעים הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית. כשאני מתמסרת למוזיקה ולריקוד, אני לא מתעייפת. הם רק מעוררים אותי ואני יכולה להמשיך בד"כ עוד ועוד. פעמים רבות נסעתי לריקודים בהרגשה שאני ממש חולה, אך לא ויתרתי לעצמי כיון שידעתי שיש סיכוי גדול שאחזור "חדשה" בהרגשה של בריאה. וכך בדיוק היה.

מאוד נהנית לרקוד לצלילי כמעט כל מוזיקה, ומאוד מאמינה ביכולת הריפוי הנפשי והגופני של השילוב ביניהם.

הזוית האישית

סבתא צפרא – לנועה המתוקה מאוד נהניתי מתוכנית הקשר הרב דורי. בזכות תוכנית זאת זכיתי לעוד הרבה שעות איכות משמעותיות אייתך והייתה לי הזדמנות פז לתעד את עברי עם ליווי מקצועי צמוד מאוד נהניתי גם להכיר ולשמוע את כל יתר חברי הקבוצה וקורות חייהם המאוד שונים ומגוונים למדתי מכך רבות.

נועה – סבתא יקרה בזכות תוכנית זאת הכרתי ולמדתי עליך ועל עברך הרבה יותר ממה שידעתי קודם. נהניתי מאוד מהשעות שהיינו ביחד אוהבת נועה