מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עוברים ממדינה למדינה

שולמית בהרצאה על הפרהוד בעיראק
משה נסים ונעימה לבית משפחת רחמים
העלייה לישראל

שמי שלומית נתן. סיפורי עוסק בעלייתה של משפחתי אל ישראל.

גרנו בעיראק, בבצרה. אבא שלי היה סוחר בדים וייבא את הבדים מפרס לעיראק. בבצרה היה לנו בית גדול: שלוש קומות ומרתף גדול שם שיחקנו עם חברים. במרתף הגדול נפגשו ההורים שלי וחברים מהתנועה כדי לדבר על עלייה לארץ ישראל. כאשר קמה מדינת ישראל, התחילו להתנהג אל יהודים בחשדנות. התחלנו לדבר יותר על העלייה לארץ ישראל. יום אחד פרצו  לבית שלנו ולקחו את אבא. הם האשימו אותו שהוא מרגל. הם לקחו את אבי ולא ידענו לאן לקחו אותו: לא הסכימו לומר לנו היכן הם מחזיקים אותו. רופא ילדים צרפתי עזר לנו והחביא אותנו ביחד עם אימא בדירה שלו במשך שלושה חודשים. הרופא דאג לנו לכל צרכינו עד שעלינו לארץ ישראל.

אנחנו היינו בין הראשונים שעלו לארץ ישראל. את אבא ראינו בכניסה למטוס וטסנו עם כל המשפחה לארץ ישראל. כשהגענו לארץ ישראל, אבא ראה את האוהלים והוא נבהל ומאוד, הוא התקשה להתרגל למצב החדש. הוא שכב ועישן במיטה על מזרון עשוי מקש שעלה באש פעמיים. האנשים מיהרו לעזור לאבא כדי לכבות את השריפה. מכאן חלה הידרדרות במצב הנפשי של אבא והוא היה בדיכאון.

הייתה לנו משפחה שגרה בירושלים והם עזרו לנו. לאימא היה יותר קל, היא השלימה עם המצב בלית ברירה כי היינו ילדים קטנים והיא לקחה על עצמה את סדר היום והטיפול בנו. אני הייתי בת 8 בערך ולא כל כך הרגשתי שהמצב קשה כי אני הייתי בפנימיה והיה לי כיף. לא רציתי להיות בבית כי לא רציתי לראות את הדיכאון של אבא. לאבא שלי לקח הרבה זמן להתאקלם בארץ.

בזכות אימא שלי, שהייתה אישה חכמה, הבינה את המצב הקשה ולקחה אחריות על המשפחה שלנו והתחילה בעל כורחה לעבוד בתפירה באתא ולפרנס אותנו. אף על פי שבעיראק היא היתה "מאדאם" והיה לה בית מאוד גדול ומשרתים שהיו עושים הכל בבית, בארץ היא נרתמה לעבודה ולפרנסת המשפחה.

כשעלינו ארצה עזבנו מקום שגדלתי בו, מקום שהיה לנו טוב בו והיה לי קשה. אדם צריך להאמין בעצמו שהוא יכול לעשות הכל. "אין דבר העומד בפני הרצון". אימא שלי הייתה "ליידי" שלא עשתה הרבה עבודות בית ואבא עזר לה. השתדלנו להסתכל על הדברים הטובים ולשמוח מהם, ואימא בכל בוקר תמיד דאגה שנקום על "צד ימין". אני העברתי זאת לילדים ולנכדים שלי. אני מקפידה על הערכים אהבה וחיבה: מבחינתי חיבה זה אהבה. כל מי שבא אליי, אני נותנת לו חיוך וחיבוק ומבט עיניים – שאני איתו בכל צורה. אני משתדלת לראות את הבעת הפנים. זו תכונה שלמדתי מהילדות שלי, קיבלתי הרבה אהבה וחיבה, הקשיבו לנו תמיד.

הזוית האישית

שלומית: כל החוויה הזו, להגיע ולהתכונן בבוקר ולראות את הילדים החמודים, היא חוויה שמחה עבורי. לא משנה לי איזה ילד וילדה אני אקבל, הדבר היחיד שהיה חשוב לי שהילד יחייך ולא יהיה עצוב. עדן היא ילדה חייכנית עם מבט כובש. עדן תמיד הייתה מחייכת. פעם אחת עדן לא הרגישה טובה ואמרה זאת לצוות, ואמרתי לה שמותר לה להרגיש לא טוב. אדם צריך לראות מי מולו ולנסות לעזור לו. נקשרתי מאוד לעדן וחיים. היה לי קליק ראשוני עם עדן והרגשתי אותה כנכדה. אני מאחלת לך, עדן, שתוציאי את הכוח שיש לך, רואים את זה בעיניים שלך. יש לך יכולת ואת לפעמים מכבה אותה.. תשתדלי להתרחק מאנשים שמונעים ממך להצליח. אני רוצה לראות אותך מתקדמת, אני לא סתם אומרת לך. את בתוך תוכי.

עדן: היה לי כיף ומרגש במפגשים עם שולמית. כל המילים שאמרת לי הן המילים הנכונות ותודה רבה לך על הכל. אני מאחלת לי ולשולמית שנצליח להיות בקשר ואני מתגעגעת אליה מאוד.

יעקב: היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים של שולמית למרות שלא הייתי איתה בכל המפגשים. אני מאחל לשולמית שיהיה לה טוב בחיים ושתחיה עד 120 שנה בבריאות ובשמחה.

מילון

בצרה
בצרה (בערבית: البصرة) היא העיר השנייה בגודלה בעיראק ומונה כ-2,300,000 תושבים (2008). בצרה היא בירת מחוז אל-בצרה שבעיראק, היא הנמל הראשי של עיראק ושוכנת על גדת נהר השט אל-ערב הנשפך אל המפרץ הפרסי. האזור סביב בצרה כולל מספר רב של בארות נפט. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מתחילים כל מעשה ברגל ימין“

”אדם שמאמין בעצמו יכול לעשות הכל“

הקשר הרב דורי