מאגר סיפורי מורשת

תמונה מהגטו

בשנת 2010 השתתפתי במסע מטעם צה"ל שנקרא "עדים במדים". במסע זה השתתפו בעיקר קצינים ומפקדים בקבע ובמילואים ומשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן במלחמות ישראל. ההשתתפות במשלחת  הייתה עבורי חווית חיים ותקצר היריעה מלתאר את תחושות הגאווה שמילאו אותי בעת שנכנסתי (ביחד עם חבריי)  למחנות ההשמדה, לבוש במדי צה"ל ובדרגת סגן אלוף במילואים. זכורה לי ההרגשה המעורבת כאשר יצאתי בצעידה עם חבריי מ"הגיהינום" המכונה מחנה אושוויץ ולא יכולתי להשתחרר מהמחשבה כי הנה, הסבים והסבתות שלי משני הצדדים ומספר דודים  "הצליחו" רק להיכנס לאושוויץ בעוד שאני "מצליח" גם לצאת ממנו, לבוש מדי צה"ל.

לפני המסע, התכנסנו להשתלמות בת שלושה ימים ביד ושם. הייתה זו השתלמות יוצאת מגדר הרגיל אשר שם הכינו אותנו לא רק למסע לפולין, אלא למסע הקצר לגרמניה, באירוח מלא של הצבא הגרמני. לפני תחילת ההשתלמות, התחילו המשתתפים לשוחח זה עם זה. באופן מקרי, יצא לי לשוחח עם אדם בגילי בשם אבי לביא, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. תוך זמן קצר גילינו כי אבי והוריו גרו באותה עיירה בפולין (רייצ'ה), ובזמן המלחמה עצמה הורינו היו באותם מחנות עבודה, ולמעשה עברו את המלחמה ביחד, במחנות (כמובן שגברים לחוד ונשים לחוד). הורינו משני הצדדים ניצלו במלחמה ולאחר שעלו לארץ המשיכו להיות חברים ולבקר כל משפחה בבית של חברתה.

תמונה משנת 1942 בה צולמו מרבית תושבי הגטו, אשר באותה העת עדיין היו בחיים

למעשה, בהיותנו ילדים, הכרנו זה את זה בזכות הורינו, מובן שלא זיהינו אחד את השני כאנשים מבוגרים. כמובן  שלאחר סיום המסע במסגרת "עדים במדים" נשארנו בקשר. התברר לי כי חברי אבי חקר את תולדות משפחתו ובמסגרת חקירתו פגש באישה חרדית המתגוררת בקנדה שהייתה בגטו בסוכא (עיירת הולדת של אמי) יחד עם הוריו והוריי. אבי לבי והאישה שוחחו ארוכות, ובמסגרת אותה השיחה מסר לה אבי את השמות של הוריו והורי. היא אמרה לו שהיא זוכרת אותם מהגטו בסוכא (בה הם שהו במשותף) ואף הציגה בפניו תמונה משנת 1942 בה צולמו מרבית תושבי הגטו, אשר באותה העת עדיין היו בחיים. כמו כן, הציגה בפניו תמונה נוספת של חלק מהגברים בגטו, אשר עסקו בעבודת פרך בהרמת אבנים כבדות ובסלילת כבישים. מובן, שאבי הראה לי את שתיי התמונות, ולהפתעתי ולהתרגשותי הרבה, זיהיתי בתמונות את אמי ואת אבי אשר כאמור, נפגשו לראשונה בגטו, ארבע דודות ושני דודים. כמובן שהראתי את התמונה לבני דודי (הדודים וההורים אינם בחיים), וההתרגשות הייתה רבה.

מסתבר כי התמונה סיפרה סיפור "צדדי" נוסף. לאמי הייתה אחות בשם אלישבע פלד שהייתה נשואה לאהרון פלד ולהם היו שלושה ילדים לפני המלחמה, שני בנים ובת. אהרון ואלישבע שרדו  את השואה, ואהרון אף חיתן (לאחר המלחמה) את הורי. למרבה הצער, שלושת הילדים לא שרדו והבן הבכור אף נספה ביום השחרור. האישה החרדית סיפרה לחברי אבי שבאמצע התמונה מופיעה ילדה ממשפחת פלד, שהוריה היו אהרון ואלישבע והילדה הזאת, שנראתה בתמונה כבת שבע – שמונה, נספתה בגטו. כאשר אבי סיפר לי זאת, התרשמתי בצורה קיצונית ובלתי רגילה ורק הצטערתי של יכולתי להראות את התמונה להורי הילדה המצולמת ולאמי, מאחר שנפטרו לפני שקיבלתי את התמונה.

נכדי אורי שהשתתף בכתיבת הסיפור יחד איתי, הביע בפניי את התרגשותו ואמר לי כי אכן מדובר בסיפור מדהים שמן הראוי והרצוי להעביר אותו לדורות הבאים.

"כמו כן, הציגה בפניו תמונה נוספת של חלק מהגברים בגטו, אשר עסקו בעבודת פרך בהרמת אבנים כבדות ובסלילת כבישים"

גלגולו של חפץ – השעון של סבא

יש לי שעון קיר אורלוגין גדול, בעל מטוטלת ומנגנון צלצול אחת לשעה. השעון מורכב בתוך מסגרת עץ מפוסלת כפי שהיה נהוג בתקופה בה נוצר. החפץ נרכש בפולניה, מקום מגוריהם של סבא (זאב-וליהלם) וסבתא (דובצ'ה) של סבא יעקב. השעון עצמו נוצר בגרמניה בשנת 1850 ומסגרת העץ שבה הוא מותקן נעשתה על ידי נגר אומן בפולין. השעון נמצא כיום בבעלות סבא יעקוב וסבתא אסתר ההורים של אבי אסף.

בעת ביקורו של סבא יעקב בפולין הוא נפגש עם מר שלנזק, חבר ילדות של אביו יוסף. המפגש התקיים בביתו הפולני של סבא יוסף אותו מסר במתנה לחבר טרם עלייתו לארץ ישראל. בתוך הבית נותרו כל החפצים המקוריים שהיו שייכים למשפחה כגון אח, ארון ספרים גדול, תנור פחמים גדול, נברשות וגולת הכותרת, שעון האורלוגין. לאחר שנים מרובות הצליח סבא יעקב להעביר את החפץ לארץ למרות החוק האוסר על הוצאת חפצים עתיקים מפולין וזאת בעזרת תושב מקומי אשר נשלח לבית של שלנזק.

אבי אסף אשר בקר בפולין בביתו של שלנזק במסגרת נסיעות תלמידים ראה אף הוא את השעון בביתו של שלנזק וכתב עליו בחוברת שהוציאה המשלחת לאחר ששבו מפולין החוברת התגלגלה לשר החינוך באותה התקופה, פרופסור אמנון רובינשטיין והוא בחר להקריא את סיפור השעון של סבא מעל הבמה בטקס ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. חוץ מזה, מאוחר יותר נודע לסבא ולסבתא כי שעון זה זכה באולימפיידת שעונים שנערכה בפולין בשנת 1913.

הזוית האישית

סבא יעקב: "נכדי אורי שהשתתף בכתיבת הסיפור יחד איתי, הביע בפניי את התרגשותו ואמר לי כי אכן מדובר בסיפור מדהים שמן הראוי והרצוי להעביר אותו לדורות הבאים".

נכד אורי: תמונה משותפת עם סבא וסבתא בתכנית הקשר הרב דורי