מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עדויות השוזרות את סיפור המשפחה

דבורה הרפז וזיו אלוני
סבתא דבורה ומשפחת אלוני, נובמבר 2017.
גלגולו של סיפור שמתחיל בפולין, המשכו בגרמניה, באוסטריה ובפריז וסופו הטוב בארץ ישראל.

הסיפור שלנו, למזלנו הטוב, נכתב בעצם ע"י סבתא רבתא הלה שסיפרה אותו לבתה, שרה כרמלי. זכינו להתבסס עליו ולהוסיף לסיפור המשפחתי שלנו תמונות ומסמכים חשובים. להלן דבריה של סבתא רבתא הלה:

"אחרי מלחמת העולם השנייה מטרתנו הייתה להגיע כמה שיותר מהר לארץ ישראל . בארץ ישראל גרו הורינו וכל משפחתנו. הם הגיעו לארץ הרבה לפני המלחמה, בשנת 1925 . אנחנו רצינו להתאחד אתם.  תוך זמן הייתה בעיה להגיע לארץ ישראל, כי שלט פה המנדט הבריטי. הבריטים הגבילו את העלייה ונתנו רק מעט סרטיפיקטים (אישורי עליה). לכן אנשים היו צריכים לעלות תוך כדי עקיפת השלטונות הבריטים, כלומר, בדרכים לא חוקיות. זאת הייתה עליה ב'.

המוסדות הציוניים ארגנו  את האנשים המעוניינים בעלייה בקיבוצים, אלו היו קבוצות של האנשים שחיו במתכונת של קיבוץ והתעתדו להתיישב  בהגיעם לארץ ישראל.

מפולין לא הייתה דרך לצאת לארץ ישראל. היינו צריכים להגיע לרומניה, ושם היינו אמורים לחכות עד שיסתדרו את עלייתנו.

ואז, בשנת 1946 כל הקיבוץ שלנו שמנה כ-300 איש כולל נשים וילדים, החל במסע לכיוון גרמניה. זה היה מסע קשה מאוד ברגל, מפולין לצ'כיה, מציכיה לאוסטריה, מאוסטריה לגרמניה.

היינו צריכים להתגנב דרך הגבולות בדרך לא חוקית, בשטחים הרריים. לא פעם נאלצנו לשאת ילדים על כתפנו. הרגלים כאבו והתנפחו, והנעלים נקרעו. לבסוף הגענו לגרמניה. שם נקלטנו במחנה של אונר"א (מוסד בין לאומי לפליטים)  וחיכינו שהמוסדות יטפלו בעלייתנו. במשך הזמן, חלק מן האנשים בקיבוץ שלנו הפליגו באנייה המפורסמת "אקסודוס". חברה שלנו אפילו ילדה את בתה על אונייה זאת.

בעודנו מחכים בגרמניה, קיבלנו הודעה מן הסוכנות היהודית בפריז שיש לנו אפשרות להסדיר את עלייתנו בפריז. דרך זו נעשתה באמצעות דרכונים ומסמכים מזויפים של אנשים שחיו לפני המלחמה בארץ ישראל, ואחר כך נסעו לאירופה, "נתקעו" שם בתקופת המלחמה ונהרגו בשואה. אנחנו היינו אמורים "להתחזות" לאנשים אלה, להצהיר שגרנו בארץ ישראל לפני המלחמה, שנסענו לאירופה, שהצלחנו להחזיק מעמד במשך המלחמה, ושכעת אנחנו רוצים לחזור לביתנו בארץ ישראל.

אילו היינו מצליחים בהתחזותנו, הייתה לנו זכות עלייה כיוון שכבר גרנו קודם בארץ ישראל. זה נקרא עלייה ד'. הלכנו לקונסוליה הבריטית, מצוידים במסמכינו המזויפים., ושם חקרו אותנו חוקרים בריטים מיוחדים על מנת לבדוק אם אכן אנו האנשים הרשומים במסמכים או שאנחנו מזייפיים.

החוקרים היו מצוידים במפה מפורטת של אזור המגורים בתל אביב, בו גרו האנשים שלהם התחזינו, והם שאלות  מפורטות על אזור המגורים זה, למשל, איפה המכולת שבה קניתם מוצרי מזון?" איפה בית הקולנוע הקרוב. כמובן, שאנו שלא לא היינו מעודנו בתל אביב קודם, לא יכולנו להשיב על השאלות, ומיד הבינו החוקרים שאנחנו מתחזים. הם חקרו אותנו באיזה דרך הגיעו אלינו המסמכים המזויפים, אך אנחנו לא גילינו, נאלצנו להמשיך לחכות לעלייה בפריז.

בשנת 1948 אחרי הכרזת מדינת ישראל קיבלנו הודעה שאנחנו יכולים לנסוע עם הקיבוץ שלנו לארץ ישראל. הצטרפנו לקבוצה במרסיי שבצרפת, ובהתחלת ספטמבר 1948 יצאנו לדרכנו על אוניית פאן ירוק. תנאי הנסיעה היו קשים מאוד. הייתה צפיפות רבה-  3,600 איש. בקרבת האי כרתים הייתה הפסקת חשמל, האונייה נעצרה, ואנחנו מאוד חששנו מן הבאות. אבל, למזלנו, התגלה התקלה תוקנה והגענו בדיוק בראש השנה בשמחה ובשירה.

את התיעוד הזה תימללה שרה כרמלי מפי סבתא רבתא הלה.

סרטון המצגת שלנו ביוטיוב

הזוית האישית

הנכד, זיו אלוני: היה כייף לעבוד עם סבתא. היתה לי הזדמנות לעבוד ביחד אתה על פרויקט משותף. זו הפעם הראשונה ששמעתי על חפץ שעובר מדור לדור ועל בית הדפוס של הוריה של סבתא רבתא. התרגשתי מאוד לדעת שסבא רבא יהודה הכיר רק אותי מחמשת ניניו. פרטים רבים לא היה ידועים לי קודם. בזכות הפרויקט התחלתי להכיר ולהבין יותר את הסיפור המשפחתי. עכשיו אני יודע הרבה יותר דברים חשובים, והכי חשוב – כל זה ביחד עם סבתא. אני מאחל לסבתא שתחיה עוד שנים ארוכות ארוכות ושתמשיך לגלות לנו עוד ועוד פרטים מהסיפור המשפחתי.

סבתא, דבורה הרפז: החוויה האמיתית בתכנית "הקשר הרב- דורי" היא היצירה המשותפת עם הנכד שלי, זיו. הזדמנויות ליצור את הסיפור המשפחתי היו מן הסתם בלי סוף, אך התכנית הציבה יעדים של זמן ושל כמות התוכן, כאלה שהבטיחו תוצר. כל זה לא היה קורה אלמלא הנחייתה המקצועית של המדריכה, איילת שחק, שייעצה, שהציעה, שחשבה ביחד. דברים אלה אינם מובנים מאליהם. אנחנו זכינו בה. והרי התוצאה – אחרי חצי שנה של הפקה משותפת בין סבים וסבתות ונכדים יש לנו תוצר שכל המשפחה תהיה גאה בו.

התכנית אפשרה לי לא רק לספר אלא גם ליהנות מהיצירה המשותפת, מחיפוש העדויות, מתרגום חלק מהמסמכים ומתיאורם. כל אלה ריגשו אותי ביותר. זכרם של הוריי צף ועלה ביתר-שאת כל שבוע מחדש ובצורה משמעותית כל כך. התרגשתי לפני כל מפגש ובוודאי אחריו. בזכות התכנית הבנתי שזיו לומד את העבר של הוריי ונחשף לסיפור חייהם. חיבור משמעותי כזה לא היה מתרחש אלמלא התכנית.

חוויה מזווית אחרת נבעה מהמפגש עם כל הקבוצה, מהלמידה המשותפת מסיפורים משפחתיים, ובעיקר מהגאווה שהדור הצעיר יוצר ביחד עם הסבים ועם הסבתות את הסיפור המשפחתי. נהניתי לראות את היכולת הנהדרת של תלמידי כיתות ה' לשבת ביחד עם סבים ועם סבתות, לכבד את הסיפור שלהם ולתרום מהידע הטכנולוגי שלהם ליצירת מצגות אסטטיות, מתומצתות כהלכה ובעיקר – מרגשות.

אני מאחלת לנכדי, זיו, וכן ליתר נכדיי, מעבר לבריאות ולשמחה, גם המשך השתלבות בהזדמנויות כל כך פוריות כמו שמציגה תכנית "הקשר הרב-דורי" המצליחה להנגיש את שורשי המסורת המשפחתית לכל אחד ממשתתפיה. כל זאת ברוח הסיסמה של "יד ושם": "זוכרים את העבר, מבטיחים את העתיד."

מילון

מחנה עקורים
מחנה שבו התאספו פליטי השואה מכל אירופה מכיוון שלא היה להם מקום לשהות בו עם תום המלחמה

ציטוטים

”אנחנו מבטיחים לזכור ולא לשכוח את המורשת המשפחתית ולשמר אותה.“

הקשר הרב דורי