מאגר סיפורי מורשת

בסוף שנת 1949 עלו הורי ניסים ושירין דוידיאן לארץ ישראל.

הם עלו מארץ פרס שגובלת בין אורמיה, עירק ,תורכיה, כורדיסטן, לארץ ישראל. אנשים מיוחדים, עם הרבה

אמונה, תום ונתינה, שהלכו לעולמם. נאש דידן (בארמית: אנשים שלנו) הוא השם שבו קוראים לעצמם יהודים

מאזור זה. הקהילה, שלפי המסורת הוקמה לאחר גלות בבל, עלתה ברובה לארץ ישראל בתחילת המאה

העשרים.

 

מפות היבשת                                             

 

 

 

 

 

 

 

 

אנו נחשבים לשבט היהודי היחיד ששמר על שפת המקרא, כפי שדברו אבות אבותינו לפני  כ-3000  שנה.

כמובן עם שינויים והשפעות בפרסית וטורקית. חלק מאיתנו ישב בזכו בעיראק. אנו שייכים לשבט אפרים.

היום מנסים מאד לשמר את העדה מפני שילדנו כבר לא מדברים את הארמית אלא רק עברית. בשפה

הזו יש 10 דיאלקטים שמתוכן ארבעה שמדברים הכי קרוב  למקורות.

 

                                                                          דולמה               

  

 

                                                                    יפרך

 

 

                                                               התלבושת המסורתית

 

 

 

במוצאי חג השני של פסח ,נהוג לערוך שולחן עם מראה כלי כסף מטבעות ירק מהגינה ודברי חמץ, זאת כדי

לקבל את החזרה של החמץ עם פרנסה ובריאות טובה. המראה מסמנת ראייה אחרת ושונה מהשנה

הקודמת. המטבעות את הפרנסה והירק את השפע של  כל המאכלים.

 

המשחקים שהיו בחצר : קלס, חמש אבנים, על הסכין ,חבל, משחק הגומי של האצבעות, אני הייתי הילדה

השלישית מתוך השבעה, בשל העומס שהיה לאימא והקושי, הטילה עלי אמי לדאוג בכל ערב להכין לאחיי את

הכריך כדי שאף ילד לא ילך לישון על קיבה ריקה וזה השאיר לי מן אחריות גדולה שעד היום לא מרפה ממני.   

לא היה לנו מקרר ולכן שמרנו את האוכל בארגז קירור עם בלוקים של קרח. מוכר הקרח היה מגיע  לשכונה

עם עגלה, מצלצל בפעמון וצועק בקול גדול "קרח, קרח". אנשים היו באים לקנות. הם היו קונים לפי מידת

הקופסא ששימשה כמקרר. הקרח בקושי הספיק עד ליום המחרת.

 

לא היה חשמל, לא היה אור בבית. הייתה לנו עששית מנפט,לא אשכח, שאחי הגדול היה לומד בערב עם

נרות בנוסף לעששית. בחורף היינו מחממים את הבית עם תנור נפט. אימא הייתה מושיבה את כל שבעת

הילדים להתחמם מסביבו. 

 

 

                                                               אבא ניסים ושירין דוידיאן    

 

 

 

                                                                   מרים בת- 6

  

 

                                                               מרים בגיל -14

היינו שבעה ילדים מרדכי ,חנה, מרים {מרויס },ששון, רבקה ומשה התאומים, תמר הקטנה וזוג הורים.

גרנו בשני חדרים בצפיפות. כל זוג ילדים ישנו ראש רגליים, במיטה אחת. ההתאקלמות לא הייתה קלה.

 

בילדות השפה המדוברת בבית הייתה ארמית הקדומה. כל השכונה והילדים ראו אותנו כמוזרים ומשונים.

הם לגלגו וצחקו מאיתנו כאשר שמעו אותנו מדברים את השפה. היו מחלות, כינים והעוני היה רב. היו נותנים

להורי אחת לשבוע תלושי אוכל כדי לקבל את סל המזון. הסל היה מורכב ממרגרינה, קמח ,סוכר, שמן וריבה.

אני זוכרת שהכמות לא תמיד הספיקה לגמור את השבוע . לימים העבירו את המשפחה מהעיר בנימינה לבאר

שבע. את הגן, בית ספר היסודי והתיכון עברתי בבאר שבע. אבא נפצע במקום העבודה ועד שהחלים ונאלץ

לשלוח את הילדים הגדולים לעבוד ולפרנס. אבא ניסים נפטר בשנת 1998 ואימא שירין בשנת 2006 .

 

בגיל 18 התחתנתי  ועברתי מבאר שבע לחולון. שם נולדו לי שלושה ילדים. בועז הבכור, שגית שנייה ,ורוחי

שלישית .יש לי שבעה נכדים: טליה ואליה מבועז. חן ונוי משגית. ירין, מעיין, ועדי מרוחי. במשך 30 שנה עבדתי

ב-"קואופרטיב דן תחבורה" . מתוכן 14 שנה על ההגה ו-16 שנה במשרדים כמזכירה. כמה שנים אחרי

שהתחלתי לעבוד יצאתי למלחמה נגד הפליה, שהייתה בין נשים לגברים. ההפליה הייתה בתנאי העסקתם

של אלה שעבדו על "ההגה".  על מנת למנוע את קביעותי בעבודה, כל שנה הייתי מפוטרת. אחרי שבע שנות

עבודה הגשתי תביעה וזכיתי. אחרי, כל הנשים קבלו קביעות עם כל הזכויות. "זה היה פסק דין תקדימי " 

אני המשכתי לעבוד ובמקביל התחלתי ללמוד אירידיולוגיה, אבחון בריאותי בקשתית העין.  בסיום הלימודים

יישמתי את העניין במשפחה ובקרב חברים לעבודה.  

 

באוקטובר 2003 קרתה לנו טרגדיה נוראית. בני הבכור בועז נהרג בתאונת דרכים. ארבעה ימים קודם לכן

היה באומן ועשה תיקון לכל המשפחה, ביום ההילולה של רבי נחמן. בועז ז"ל חזר בתשובה, הקים משפחה

וגר בצפת. הוא השאיר אחריו ילדה בת 3 ותינוק בן שלושה חודשים. בועז דיבר את השפה הארמית ובזכות

הידע בשפה היה לו קל מאד ללמוד בחברותא עם רבני צפת. 

  

                                                                  בועז בגיל 29   

כתוצאה מהאסון חליתי מאד ונאלצתי להיות בבית חצי שנה. כשאתה נופל למטה למעמקים של מחלה,

בגלל יגון ושכול אתה מקבל תובנות חדשות וראיה, כל החומריות לא מעניינת אותך, ומפה אתה צומח.

מהידע באירידולוגיה קיבלתי  המון עוצמות, המון ידע של "הצפנים בשפה הארמית הקדומה" . אני מטפלת

בהילינג ומשתמשת בצפנים אלה. זה ידע  שמעטי סגולה יודעים ומשתמשים בו בכדי לעזור ולטפל באנשים.

 

היום היעוד שלי לעזור ולסייע לאנשים. בטיפול אני משתמשת בשפת הדיבור הארמית הקדומה. אני מאמינה בעוצמות, בכוח  שלה ובתוצאות הטיפול בזכות היותי צאצאית של העם הכנעני, העדה של ההורים שלי,  

קבלתי את הכוח  שבורא עולם נתן לי כדי  לטפל באמצעות השפה הקדומה הזו- הארמית. אנחנו מדברים

בשפה הארמית על בורייה, ומשתדלים לשמר ולהעביר  אותה  לצאצאנו. היום אני גאה לדבר בשפה.

מה שלא היה בילדותי.