מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עדה בכר ניב – סיפור משפחתי

עדה בכר ניב ונכדה אמיר אופק
דויד בן גוריון באלבום המשפחה
עדה בכר ניב מספרת על קורותיה וקורות בני משפחתה

שנות הילדות

בכיתה ד' גרתי עם אמא בשיכון ישגב. למדתי במשמרת שניה כיון שלא היה מספיק מקום לכל התלמידים לכן היו תלמידים שהתחילו ללמוד ב- 2:00 אחרי הצהריים. בבוקר אמא נסעה לעבודה ואני נשארתי בבית.

היו לי אוספים: פרסים (דמויות צבעוניות מנייר), אוסף זהבים (ניירות עטיפה מכסף לממתקים), היה גם אוסף מצחיק של צמר (תלשנו אותו מהסוודרים של החברים שלנו).

היו לנו חיים שונים מאלו שיש לילדים כיום. לא היה טלפון בביתי (טלפון סלולרי עוד לא הומצא).גם מחשב עוד לא המציאו. לא היו לי גם טלוויזיה, מכונית לא הייתה לנו. ספרים היו החברים הכי טובים שלי כמו שהם עכשיו ,לשמחתי, החברים הטובים שלך.

ליד הבית הייתה גבעת פרחים ואני אהבתי לשבת ולהסתכל על הפרחים וגם לקטוף אותם(אז היה מותר). בכיתה ה' כבר היה לי חבר בשם גדי. כל הילדים צחקו עלינו וקראו: עדה וגדי חתן וכלה. אני זוכרת, שהייתה תוכנית לילדים ברדיו. בתכנית היו סיפורים ושירים לילדים.

הסיפור על אבא עמנואל

אבא שלי נולד בפולין. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא ברח ליערות והיה פרטיזן( אלה היו אנשים שברחו מהגטו להילחם בנאצים).הוא שמע שמתארגנת אנייה להפליג לארץ ישראל(זה היה עוד לפני קום המדינה).האנייה הפליגה מנמל קונסטנץ שברומניה. היא הגיעה לנמל איסטנבול בטורקיה. אבל הטורקים לא רצו לתת לפליטים היהודים להיכנס. אבא שלי היה חכם והבין שהאנייה לא יכולה להיכנס לשום ארץ. בישראל היו הבריטים (האנגלים). הם לא נתנו ליהודים להיכנס. אבא החליט לכתוב למנהל הנמל. הוא סיפר שהוא צריך לרדת לחוף לסדר את הדרכון שלו. המנהל הסכים לתת לו לרדת מהאנייה וגרש את האנייה ללב ים. באנייה היו 450 אנשים וילדים בלי אוכל חודש בים. בסופו של דבר צוללת רוסית שלחה פצצת טורפדו והטביעה את האנייה.

אבא עמנואל הגיע לישראל, פגש את אמא חנה. הם התחתנו. ואני נולדתי. כשהייתי בת שנתיים נהג ערבי דרס את אבא שלי והוא מת. אני לא זוכרת אותו רק שמעתי את הסיפור שלו.

ילדה שחקנית

כשהייתי ילדה אהבתי לדקלם ,לשיר ולשחק. פעם שמעתי בתכנית הילדים ברדיו שהם מחפשים ילדים שיקראו תסכיתים. ביקשתי מאמא והיא לקחה אותי לאולפן. שם נבחנתי והתקבלתי. לאחר שהשתתפתי בכמה תסכיתים שמעתי על תיאטרון ילדים. גם לשם התקבלתי. הבמאי היה מנחם גולן. ואני שיחקתי בהצגות לילדים. היינו עושים חזרות ובחופשים נסענו להציג בכל הארץ. הייתי אווה, הבת הלבנה בהצגה "אוהל הדוד תום". זהו סיפור על העבדים הכושים באמריקה. הצגה אחרת הייתה "ילדי רב החובל גרנט". הייתי הבת של רב החובל.

אהבתי מאוד לשחק וזה לא היה קל. היה צריך ללמוד את הטקסט. היו גם שירים וריקודים שצריך ללמוד. גם בבית הספר הייתי מדקלמת בכל הטקסים. בחנוכה את הסיפור בחרוזים של אלתרמן "נס גדול היה פה" ובגלל זה אני יודעת אותו בעל פה עד היום. גם ביום העצמאות הייתי מדקלמת וביום השואה. כשגדלתי למדתי משחק ושיחקתי אבל בסופו של דבר הייתי מורה ולא שחקנית.

איך הכרתי את סבא אברהם

למדתי באוניברסיטה. בסוף השנה יש בחינות קשות. לבחינות הקשות למדנו ביחד. אני למדתי עם חברתי יונה אצלה בבית. ליונה היה כבר בעל. היא הייתה נשואה לשלמה. היה להם חבר בשם אליף. אליף זה הכינוי שנתנו לו בתנועת מחנות העולים. למה דווקא אליף? כי הוא היה מכיתה יותר קטנה (אליף זאת האות הראשונה בשפה הערבית). אני למדתי למבחנים ואליף בא לבקר את החברים שלו. יונה ושלמה בעלה גרו בחולון. אני גרתי עם אמא בתל אביב ואליף ביד אליהו. כדי לחזור הביתה נסענו באוטובוס. הנסיעה לקחה שעה וככה הכרנו והתיידדנו. עכשיו אפשר לגלות שזה היה סבא אברהם. בשבילי הוא היה ונשאר אליף.

חייה של סבתא חנה

סבתא חנה נולדה ברוסיה. במקום שקוראים לו אוקראינה. היא נולדה בכפר קטן ועני. אבא שלה מת עוד לפני שהיא נולדה. אמא שלה הייתה עצובה ולא יכלה לטפל בתינוקת החדשה. היו לה 4 אחיות גדולות ואח גדול. האח טיפל בה ולימד אותה עברית וגם נתן לה מכות כשלא למדה טוב.

ברוסיה היו קוזקים. הם היו עושים פרעות ביהודים לכן סבתא אודל (סבתא שלי ) ברחה עם הילדים לפלסטינה. כיון שלא היו אווירונים(מטוסים) היה צריך לברוח ברכבות והדרך הייתה ארוכה מאד.

בישראל סבתא למדה בבית ספר תיכון. אחר כך היא הייתה מזכירה של ארבעה שרי תחבורה ועבדה בקריה בתל אביב(שם נמצא היום משרד הביטחון).

כשסבא עמנואל הגיע לארץ מהאנייה "סטרומה" הם הכירו והתחתנו.

סבא וסבתא גרו בחולון על יד כיכר "סטרומה" ואני נולדתי. לסבא עמנואל היה בבית סליק והוא היה חבר ב"הגנה".

כשהייתי בת שנתיים נהג ערבי דרס את אבא ואמא נשארה בלי כסף ועם תינוקת. היא עברה לתל אביב כדי להיות קרובה לאחיותיה סימה ויהודית. לדודתי יהודית היו שלוש בנות: ציפי, עדה ושלווה. לדודתי סימה היה בן: חיים טאוב שהוא כנר בינלאומי מפורסם. הוא בן 90 היום.

לסבתא חנה היו עוד אח יוסף ואחות סוסי באמריקה. בישראל כבר הייתה מדינה אבל לאנשים לא היה כסף כי זה היה אחרי מלחמת העולם השנייה לכן אנשים קיבלו חבילות עם אוכל ובגדים מאמריקה. אני קיבלתי שמלות מאמריקה ואמא קיבלה קפה ושוקולד שלא היו אז בישראל.

אמא עברה לעבוד בבנק לחקלאות. בחופשים היא הייתה משאירה אותי אצל דודה יהודית שאהבתי ושם הייתי משחקת עם בת דודתי שלווה.

כשהתחתנתי עם סבא אברהם נסענו לאמריקה וגרנו בברקלי. שם נולדה איילת, אמא שלך. סבתא חנה באה לבקר ללידה ונסענו איתה לטייל בפארק יוסמיטי.

הסיפור של אמא איילת בברקלי

שנה אחרי שהתחתנו נסענו לטהרן( עיר הבירה של אירן). היום אירן אויבת של ישראל אבל פעם היו יחסים טובים וסבא אברהם נסע להתקין מיזוג אוויר בטהרן. שם גיליתי שאני בהריון. אחרי אירן נסענו לברקלי. ייל ברקלי היא עיר אוניברסיטה על יד סן פרנסיסקו. גשר ה"ביי ברידג'" מחבר בין ברקלי וסן פרנסיסקו.

איילת נולדה בסן פרנציסקו. בשנתיים הראשונות היא הייתה בבית ודיברה עברית. היא אהבה לראות "ססמי סטריט". אני התחלתי ללמוד וללמד באוניברסיטה ואיילת הייתה בגן של האוניברסיטה. איילת הייתה צריכה לעבור לדבר באנגלית. היא עשתה את זה מהר מאד אבל שכחה את העברית שלה. החבר הכי טוב שלה היה דויד. היא הייתה שובבה ודויד פחדן. היינו כמו משפחה וחגגנו חגים ביחד עם הרייט ואושרי. לאיילת היו הרבה צעצועים והיא אהבה לצייר. כשאיילת הייתה בת 5 עזבנו את אמריקה והגענו לבית ברעננה. שם נכנסה איילת לגן חובה אבל לא דיברה עברית. חודש ימים איילת לא דיברה כי אנגלית הילדים לא הבינו לא יכלה לדבר. אחרי חודש התחילה לדבר עברית ושכחה את כל האנגלית.

ברעננה לקחנו גור כלבים שקראו לה סנופי. סנופי המליטה גורים ואיילת לקחה אותם לבית ספר לתת לילדים. איילת הייתה תלמידה חרוצה ומצוינת לכן היא קפצה כיתה מכיתה ב' לכיתה ד'.

סבא חיימק'ה

כשאמא איילת הייתה בכיתה ו' אני וסבא אברהם התגרשנו. מכרנו את הבית שהיה לנו ברעננה ואני קניתי דירה ברמת השרון. שם איילת עברה ללמוד בחטיבה ואחר כך בתיכון "אלון". איילת אהבה לצייר ובתיכון היא למדה ציור וגם קולנוע. אחרי הצבא איילת למדה באוניברסיטה קולנוע וסיימה בהצטיינות.

ברמת השרון גרנו בדירת 3 חדרים יחד עם סנופי הכלבה. היו לי חברים שהכירו לי את החבר שלהם חיים. חיים עבר לגור איתנו יחד עם הבן שלו יפתח. חיים גר בנווה רום בהוד השרון ויש לו ארבעה ילדים: גילת, אפרת, יפתח וענבר. גם הוא התגרש מאשתו באמריקה וחזר לארץ עם יפתח. גילת התחתנה עם אמיר ונסעה איתו לאוסטרליה. לגילת יש ארבעה ילדים: דניאל, לי, נעמי ולב. אפרת גרה בוושינגטון באמריקה. היא נשואה לסטיב ויש להם שני ילדים: בן ומאיה. יפתח גר בבולגריה עם הכלב שקל. ענבר נשואה ללוק ויש להם שתי בנות: מיה בת 10 ופופי בת 7.

סבא חיימק'ה נוסע לאוסטרליה כל שנתיים שלוש לבקר והם באים לבקר בישראל. אבל אתכם: אמיר ורני הוא רואה כל שבוע כשאתם באים לבקר וזה משמח אותו מאוד. מאיה הקטנה מתחילה ללכת וגם באה עם אמא ואבא לבקר לפעמים. לחיימק'ה יש גם שני נינים: איתמר הבן של נעמי וארז הבן של לי. שניהם גרים באוסטרליה.

הלימודים והעבודה של סבתא עדה

סיימתי את בית הספר התיכון עירוני א' שהוא בית ספר ידוע בתל אביב. המשכתי ללמוד בירושלים באוניברסיטה העברית. למדתי שם ספרות ותנ"ך. סיימתי וקיבלתי תואר B.A.. בזמן הלימודים הייתי גם מורה ומחנכת לכיתה ד' ביפו. אחרי הלימודים הייתי מורה לתנ"ך ולספרות בבית ספר תיכון בלוד.

לאחר שנישאתי נסענו לאיראן. היום אי אפשר לבקר שם אבל אז היה השאח הפרסי והיו יחסים טובים עם ישראל. אנחנו נסענו לטהראן לעבודה של סבא אברהם. שם נכנסתי להריון ומשם נסענו לגור באמריקה. באמריקה הייתי בבית עם איילת עד גיל שנתיים ואז נרשמתי ללימודים באוניברסיטת ברקלי שהיא אחת מחמש האוניברסיטאות הטובות באמריקה. שם לא רק למדתי אלא גם לימדתי. הייתי מורה לעברית ולמדתי ספרות לתואר שני. כשסיימתי את התואר חזרנו לישראל לבית שקניתי ברעננה.

 

תמונה 1

 תמונת החתונה של סבתא וסבא

בישראל לימדתי עברית באוניברסיטה וגם באולפן ברעננה. האולפן שלנו היה אולפן מצטיין. קיבלנו פרס מהנשיא עזר וייצמן שהיה גם מפקד חיל אוויר וסבא חיימק'ה הכיר אותו אישית.

לאולפן ברעננה הגיעו עולים חדשים יהודים מהרבה ארצות. היו עולים מצרפת מדרום אפריקה מדרום אמריקה מאנגליה ומארצות הברית.

היו שני גלי עליה: הייתה העלייה מאתיופיה. היהודים ברחו בלילה לסודאן משם הגיעו אליהם בלילה הרקולסים(מסוקים גדולים) מישראל ולקחו אותם בלילה לארץ. זה נקרא "מבצע משה". אני לימדתי נערים ונערות אתיופים והם למדו כל כך יפה עד שאחד, שלמה מולה, נהיה אפילו חבר כנסת. זה היה בשנת 1983.

גל העלייה השני היה מרוסיה. הרבה שנים הרוסים לא נתנו ליהודים רשות לצאת מהמדינה אבל לבסוף נפתחו השערים ולארץ הגיעו מיליון עולים חדשים מרוסיה. אני גם נסעתי ל"סנט פטרבורג" ברוסיה ללמד ילדים יהודים לפני שהגיעו לישראל. זה היה בחורף. ברוסיה יורד הרבה שלג וקר מאד. הטמפרטורה הייתה 25 מעלות מתחת לאפס. היה קר אבל מעניין מאד לראות את בלט "אגם הברבורים" והמוזיאונים.

אני אהבתי את העבודה שלי והרגשתי סיפוק כשהאנשים שלימדתי התחילו לדבר עברית.

העשרה

קוֹזָאקים (ביחיד: קוזאק, פולנית: Kozak, ברבים: Kozacy, רוסית: ?????, ברבים: ??????, אוקראינית: ?????, ברבים: ??????) הוא השם שניתן לחלק מהאוכלוסייה באירופה המזרחית ובחלקים הצמודים של אסיה. הקוזאקים אינם עם או קבוצה אתנית. הם ישבו בחלקים מחבר העמים הפולני-ליטאי, באימפריה הרוסית ובברית המועצות (בייחוד באזורים הדרומיים ובאוקראינה). השם "קוזאקים" שאוב מהמילה הטורקית "quzzaq", שפירושה 'שוחר הרפתקאות, בן חורין'. מקורם של הקוזאקים בקבוצות של איכרים, צמיתים וחולופ שנמלטו מכפריהם או אדוניהם במהלך המאה ה-12 ואילך במטרה להיות חופשיים. הקוזאקים שהתערבבו עם קבוצות ממוצא טורקי וטטרי התארגנו באזור הספר בין רוסיה לאימפריה העות'מאנית, מקום שבו לא היה שליט ולא הייתה סכנה שאדוניהם לשעבר יבואו להחזירם לשיעבוד.

"קוזאק" היה גם השם שניתן לפרש קל באיחוד הפולני ליטאי, ללא התחשבות במוצא האתני.

תשע"ו 2016

מילון

אליף
תלמיד כיתה י"א

ציטוטים

”לאחר שנישאתי נסענו לאיראן. “

”היום אי אפשר לבקר שם אבל אז היה השאח הפרסי והיו יחסים טובים עם ישראל.“

הקשר הרב דורי