מאגר סיפורי מורשת

בצעירותי בטוניסיה הצטרפנו לתנועת הנוער "הנוער הציוני" ונקשרנו יותר ויותר לארץ ישראל. עם הכרזת העצמאות בטוניסיה בשנת 1956, החלה פעילות אנטי-יהודית על ידי תושבים קיצוניים. אבא שלי החליט שחייבים לעזוב את המדינה ולעלות לארץ ישראל.

 

יום אחד, לפני הגענו לנמל חיפה, חלפו מעל האניה שני מטוסים שעל צידם צבוע מגן דוד, והבנו כמובן שאלה הם מטוסים ישראלים. ההתרגשות היתה רבה. למחרת, עם שחר, הודיעו ברמקולים שאנחנו מתקרבים לחופי ארץ ישראל. כל הנוסעים טיפסו על הסיפון והסתכלנו לאופק אל האורות הנשקפים שהלכו והתגלו לעינינו. ההתרגשות גדלה כאשר ראינו את דגל ישראל מתנוסס על אחד המבנים הגבוהים. התברר לי אחר כך שזה היה המבנה של דגון.

 

עגנו בנמל חיפה, לאחר סידורים אחרונים. עלינו על משאית שהובילה אותנו לקריית שמונה. הנסיעה היתה מאוד מעייפת, הרכב נסע באיטיות בכביש המתפתל בעליות לצפת והירידות ממנה. הגענו לקריית שמונה בשעות המאוחרות של הערב, ולא ידענו היכן אנחנו נמצאים. מסביבנו עשרות, אם לא מאות, פחונים שאחד מהם היה מיועד לנו. רוח חזקה נשבה והקימה רק חול ואבק. האכזבה היתה רבה. כמה ימים מאוחר יותר, בשארית כספנו, קיבלנו את הזכות להיכנס לאזבסטון מחסן הבנוי מאזבסט.

 

כעבור ארבעה חודשים גויסתי לצה"ל. החיבור החדש לא היה קל, שכן השפה לא היתה שגורה בפי, ונאלצתי להסתגל לדרך החדשה. גויסתי לחטיבת גולני, ולאחר אימונים קשים נשלחתי לקורס מ"כים, והפכתי למפקד בצה"ל. התרגלתי לחיים החדשים, ולכן זה הפך לחוויה ולאהבת המולדת.

 

עם שחרורי מצה"ל התקבלתי לחברת החשמל. התקדמתי בתפקיד, עברתי לקריית שמונה, ושם הכרתי את אשתי עדנה. נולדו לנו שלוש בנות נחמדות: ורדית, אורית ויעל. כך הפכנו לסבא וסבתא לתשעה נכדים. בשנת 1991 פרשתי מחברת החשמל לאחר 40 שנות עבודה. מאז אני גמלאי מאושר אשר מעביר את זמנו בחוגים למיניהם, מתנדב בטלוויזיה הקהילתית של אזור חדרה מזה 15 שנה, לומד שפה נוספת (איטלקית), משתתף בחוג לדרמה מזה 15 שנה, חוג פטאנק, משתתף בחבורת הזמר למבוגרים בכרכור. כיום אני רואה את עצמי כישראלי לכל דבר, אוהב את המדינה ועושה כל מה שצריך על מנת להגן עליה.

 

זהו סיפורי המצומצם מאוד.