מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

עגילי פעמונים

חנה מלכה
כיסוף מור
סיפור על עלייה, אהבת הארץ, חינוך והתבגרות במעברת העולים כפר חסידים

סבתא שרה היא ילידת קוצ'ין, נולדה בשנת 1949 שנה לאחר שהוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל. קוצ'ין היא חבל במחוז קרלה שבדרום מערב הודו.

בשנת 1950, כשהיתה בת שנה, עלתה סבתא לישראל. הוריה שמעו על הקמת המדינה ומיד מכרו את רכושם הרב ועלו ארצה בעלייה של "אהבת ציון".

את השנה השנייה והשלישית לחייה בילתה סבתי בשער העלייה ובפרדס חנה. לאחר זמן מה הגיעה משאית גדולה והמשפחה נלקחה למעברה בכפר חסידים. בתקופת המעברה סבתא ומשפחתה ניסו להתרגל לתנאי החיים החדשים ולדאוג לפרנסתם בעצמם. הם גרו במבנה דו משפחתי מברזנט. מצב התברואה היה קשה מנשוא, המקלחות ותאי השירותים לא הספיקו לכל התושבים. הילדים שיחקו במשחקים עם חברים חדשים על שביל שחיבר בין אוהלי המגורים. בגיל שלוש נפגשה עם כל ילדי הגן, ובפורים כמו כולם התחפשה לליצן. היא מספרת לי על יום חורפי במיוחד, בו הגשם ירד והציף את הגן, ההורים עם מגפיים שחורים וגבוהים אספו אותם למקום שבו הם היו מעט יותר בטוחים.

זה היה זמן ללמוד על החיובי והמוצלח, בתקופת התאקלמות לא קלה בכלל. השגרה לא הייתה רגילה, אך המשמעת והפעילות בתוך המשפחה נתנו המון בטחון.

כאשר סבתא הגיעה לבית הספר עשתה הכול כדי שהוריה ירגישו שהיא מגשימה את החלום לו ציפו וחיכו במשך הדורות. הוריה חינכו אותם בכבוד ואפשרו ללמוד ולהשכיל בארץ ישראל המתחדשת.

בבית הספר היסודי סבתא למדה להיות כמו ילדי הוותיקים, זה לא תמיד היה קל, הרצון להיות כמו כולם. חלק מהמורים סבתא העריצה, במיוחד את המורים תקווה, עזרא, שפיגל ואמיתי. כשחלפה תקופת ההסתגלות וההתאקלמות, השנים חלפו והשיפורים בסביבה ובקהילה היו מעודדים וגרמו להמון תקווה. הנחישות, השאפתנות והרצון להצליח עזרו לה לעבור את התקופה המיוחדת הזאת, והיא סלחה לעצמה על התקופה שבה הייתה ביישנית.

סבתא מספרת: "מלימודיי בבית הספר זכור לי במיוחד המורה אמיתי. הוא היה אדם משכמו ומעלה באישיותו ובקומתו. אדם מאובזר שתמיד לבוש בקפידה עם כובע קש וכיפה. למדנו אצלו מספר מקצועות. הוא הפך את חוויות הלימוד לתהליך מסקרן. הוא לימד אותנו בדרך מאוד מעניינת, אותנטית ורלוונטית לחיי היומיום. זכור לי כי הציונים שלי במקצועות הלימוד שלמדתי אצלו היו תמיד ציונים טובים ששיקפו את דרך הלימוד שלו כמורה, כאשר הוא שם דגש על ערכים של עזרה הדדית ושיתוף פעולה. ברם, הדבר החשוב ביותר אצלנו היה היחס שלו אלינו, "העולים החדשים". במבחנים לדוגמא המורה אמיתי היה כותב את שאלות המבחן על הלוח ויוצא מהכיתה. ההצלחה של כולם הייתה מאוד חשובה לו. הוא, בצורה מובהקת, התייחס אלינו כאל שווים, לא כל המורים נהגו בנו באותה צורה. בכך הוא כיבד אותנו כבני אדם ונטע בנו אמון בעצמנו ובסביבתנו. הוא רצה ילדים מאושרים, ההישגיות באה בעקבות האמונה שנטע בנו. מסיבות אלו המורה אמיתי זכור לי כמורה מאוד משמעותי אשר נתן לי כוח להאמין בעצמי, להתמודד עם קשיים ולהשתלב בחברה בדרך של סובלנות, תרומה ונתינה לזולת. היום כאשר אני נפגשת עם נכדיי רואה אני שדרך ההצלחה היא הדרך שבאה מתוך האושר הפנימי של התלמיד".

עגילי פעמונים

סבתי עלתה לארץ בגיל שנה. את יום ההולדת הראשון חגגו לה בקוצ'ין בשמחה והמון אהבה. מכיוון שיום הולדת זו סיבה למסיבה, כל המשפחה התאספה והשמחה הייתה גדולה. המסיבה הייתה חגיגה משפחתית עם המון אהבה ושמחה אך גם מהולה בעצב הפרידה לקראת העלייה לארץ ישראל ולירושלים. כמו בכל יום הולדת המתנות רבות, ובין כל המתנות היו עגילי פעמונים מיוחדים, שצורתם כצורת פעמון הדומה לתוף חלול שבקצהו תלויים רימונים קטנים. כשעונדים אותם, הם רוטטים בעת ההליכה ומשמיעים צלילים נעימים מאוד. כשסבתי שיחקה בכל מיני משחקים היו העגילים מצלצלים ומושכים אליה את תשומת לבם של הילדים. באחד הימים העגילים נלקחו על ידי אחת החברות במעברה שחשקה בהם לאחר שמשכו את תשומת ליבה. סבתא אמרה לה, "אלה העגילים שלי" אך העגילים נלקחו ולא הוחזרו. סבתא חזרה הביתה עצובה. סיפור העגילים ליווה אותה עד היום שבו קיבלה עגילים זהים מאחיה שביקר בקוצ'ין ומצא עגילים דומים. כך נסגר מעגל של יותר מיובל שנים!

מילון

מעברה
מחנה עולים או יישוב קליטה, היה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

ציטוטים

”כשסבתא הגיעה לביה"ס עשתה הכול כדי שהוריה ירגישו שהיא מגשימה חלום של דורות“

הקשר הרב דורי