מאגר סיפורי מורשת

שמי רנה רמין, נולדתי בספטמבר 1937 כרנה ספקטור, לזוג הורים שעלו מרוסיה בשנת 1934.

נולדתי וגדלתי בשכונת קריית מאיר בתל אביב. אבי היה פקיד בכיר בבנק קופת עם. קריית מאיר הייתה שכונה המרוחקת כחצי שעה הליכה ממרכז תל אביב, כיום שכונה זו נמצאת במרכז תל אביב ברחובות צ'ייטלין, דובנוב, מאנה, וחזית השכונה באבן גבירול.

כאשר נולדתי, חלקה משפחתי את הדירה ברחוב קריית מאיר 9 עם שתי משפחות נוספות. בהיותי בת שש וחצי נולד אחי הקטן, עמוס. עמוס היה שובב ביותר. באחד מימי מלחמת השחרור עמוס אחי רץ ברחובות בשעת אזעקה ואבי בעקבותיו. אי הסדר שלו גרם למריבות קשות ביננו.

סבא דוד וסבתא דבורה – הוריה של רנה

סבתא רנה עם אחיה הקטן עמוס 

סבתא רנה בילדותה עם אביה דוד

בשנות ילדותי המוקדמות, אזור קריית מאיר היה מוקף שדות והיא הייתה למעשה השכונה הצפונית מזרחית  של תל אביב.  ממערב לשכונה, במקום בו מצויה כיום כיכר רבין עמד פרדס פורטליס שהשתייך לערביי סומייל, היה בו כרם גדול של ענבים ואבטיחים. ליד פרדס פורטליס היה גן החיות של תל אביב, לשומר שלו קראנו השמן מגן החיות. כל ערב שמענו את האריה שואג, כנראה היה רעב. מצפון לביתנו היה בשדות (ריק מבניינים) ובכל חורף הוא הפך לביצה גדולה שבה היו המון ראשנים והרעש היה מחריד. באותו שדה היה גם מגרש טניס קטן שהופצץ במלחמת העצמאות, ובו נהרגה פרה שהסריחה את כל האזור במשך חודשים רבים.

בבית לא היה לנו מקרר ומדי יום, היה זה תפקידי להביא גוש קרח מעגלה שעברה ברחוב. מכונת כביסה לא הייתה ומדי שבוע היית מגיעה לביתנו נעמי הכובסת. שעון לא היה בבית וכדי לדעת מה השעה הייתי נכנסת  לשכנה אשר בביתה עמד שעון. לנו בבית היה רדיו ובזה היינו היחידים בבניין כולו! אבי אהב מוזיקה והיה מסתובב בבית צמוד לאוזנו.

שכנות טובה

אני רוצה להתמקד במוסד השכנות שפס מן העולם. כשהייתי בת שבע חליתי בשנית והייתי חולה במשך שבעה שבועות. בכל אותה תקופה גר אחי שהיה אז בן שנה אצל משפחת ברקאי שגרה ממול. כשאחי היה בן שבע הוא חלה במחלה ממושכת. אמי נאלצה ללכת לעבודה ובת השכנים (רותי) ישבה בביתנו ולמדה לבחינות הבגרות בלי לבקש תמורה, ובאותה ההזדמנות שמרה על אחי.

הדלתות היו לא נעולות השכנים היו נכנסים זה לביתו של זה לכוס תה או קפה. טלפונים לא היו. לרוב האנשים לא הייתה מכונית, לכן השכן היה קרוב מכל. כל יום אחר הצהריים ילדי הבית היו יורדים למטה ומשחקים  בקלאס, חמש אבנים, מחבואים, תופסת, גולות וקפיצה בחבל.

את אחי התינוק אמי הייתה שמה על שמיכה בדשא ואני בת השבע שמרתי עליו. שתי ילדות שגרו בבניין  (צפרירה ויהושבע), היו חברותיי הטובות, אכלנו וישנו אחת אצל השנייה. זה מראה עד כמה השכנות הייתה חשובה ועצמתית פעם.

חברות בשכונה

ילדי שכונת קרית מאיר- תל אביב

ב-ה' באייר תש"ח הכריז בן גוריון על המדינה היהודית בארץ ישראל. על מגילת העצמאות חתמו 37 חברי מועצה. בארץ הייתה שמחה גדולה. בכ"ט בנובמבר, ביום הצבעת באו"ם על החלוקה. שתיים עשרה משפחות שגרו בבית שלנו שכבו על הספות והשטיחים בבית שלנו. (כי היינו היחידים שהיה לנו רדיו). אני זוכרת איך ספרנו את הקולות בעד ונגד וכשהרוב היה בעד יצאנו לרחובות לרקוד.

באותו יום אבי אמר לי שבשבת לא אלך לצופים כי תפרוץ מלחמה. ואכן היא פרצה והייתה עקובה מדם  (היו 6,000 הרוגים), אני זוכרת איך כל בוקר מוקדם ירדנו למקלטים בגלל ההפצצות את לכן את השעון הזיזו בשעתיים ובשעה ארבע בבוקר היה אור יום. לחיילנו כמעט לא היה נשק ותחמושת אך בגבורתם ניצחו את המלחמה.

זכורה לי היטב תקופת הצנע בה היה קיצוב גם במזון וגם בביגוד, הכל נקנה באמצעות תלושים. האנשים העשירים קנו גם בשוק שחור. אני זוכרת שאחי ואני חלקנו ביצה אחת מה שהביא לא פעם למריבות. כשביקשתי מאמי שתאפה עוגה ענתה לי: "ריניקה תאכלי גבינה עם ריבה, זה כמו עוגה". עד היום (אני כבר בת 80) את הקפה הראשון של הבוקר אני שותה עם גבינה וריבה.

כשסיימתי כיתה ח' (זה היה סיום בית ספר יסודי) המשכתי ללמוד בתיכון עירוני א', שהיה בית ספר של תלמידים טובים אבל לא אהבתי את בית הספר הזה כי כולם היו שחצנים. עוד בהיותי ילדה קטנה, אהבתי מאוד חשבון ואהבה זאת ליוותה אותי במשך כל חיי.

בשנת 1955 התגייסתי לצה"ל ושירתתי בבה"ד 12, שהיה בסיס הדרכה של טירוניות. מאוד אהבתי את השירות בצה"ל. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בישראל השנייה. כשסיימתי את הצבא הלכתי להגשים את אהבתי ונרשמתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה. סיימתי תואר שני. בגיל 24 התחלתי להורות מתמטיקה בתיכון. מאוד אהבתי את עבודתי. הגשתי לבחינות הבגרות ב-5 יחידות. היו לי תלמידים טובים מאוד. אחד מהם הוא פיזיקאי בעל שם עולמי.

בשנת 1969 התחתנתי עם בעלי השני-דוד וילדתי לו שתי בנות. בשנת 1979 התמנה בעלי להיות שגריר ברפובליקה הדומיניקנית. עברנו לגור שם למשך שלוש שנים. כולנו נהננו בשהות שם.

היה לנו כלב פודל טוי שחור – לונגי. בצער נפרדנו ממנו כשעבר בעלי לשרת בסאן פרנסיסקו כקונסול כללי. מאוד אהבתי את העיר, והכרתי אותה היטב בגלל הליכות שהייתי עושה.

בגיל 60 פרשתי לגמלאות ולאחר שמונה שנים חזרתי לעיר מולדתי לתל אביב. ולאחר כמה חודשים נולד נכדי הבכור – ליאם. לאחר שנתיים וחצי נולדה נכדתי השנייה – מיה.

בגיל 78  עברתי לדיור מוגן, שמה אני חיה עד היום.

הזוית האישית

ליאם נכד: ההשתתפות בתכנית הייתה נעימה, זכיתי להכיר עוד כמה דברים על סבתא שלי הכי אהבתי את הסיור לבית התפוצות

סבתא רנה: התכנית הייתה מעניינת, שמחתי לשבת עם נכדי ולספר לו את קורות חיי מאז שהייתי צעירה ובשנים שהייתי בגילו.