מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל, אני משתתפת שתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי: נולדתי בארגנטינה בשנת 1943, באחת המושבות של הברון הירש (שהן ניסיון של אדם עשיר בשם הברון הירש למצוא מקום בטוח ליהודים שנרדפו באירופה). בגיל ארבע המשפחה עברה לבואנוס איירס בעקבות הלימודים האקדמיים של אבא שלי. התחלתי לבקר בגן ילדים בבית ספר יהודי. מכיתה א' עד כיתה י"ב למדתי בבוקר בבית ספר יהודי (שם למדנו לימודי שפות ותרבות יהודית: יידיש ועברית, היסטוריה, תנ"ך ועוד), ואחרי הצהריים בבית ספר רגיל. כל יום שלישי ושישי ביקרתי בתנועת הנוער הציונית 'השומר הצעיר'. בהתחלה כחניכה ולאחר מכן כמדריכה. כתוצאה טבעית מהחינוך הזה, עליתי לארץ, אבל לא לפני שסיימתי לימודי רפואה באוניברסיטה. היה לי חשוב לסיים שם את הלימודים, כי הרעיון היה להשתלב בקיבוץ ובאותם השנים הקיבוצים היו עניים ולא שלחו בקלות ללימודים אוניברסיטאיים.

עלינו באנייה, היינו קבוצה של 300 עולים. כולם יהודים חילוניים וציוניים. רובם לא ידעו עברית ואני לימדתי אותם. בימים בהם הים סער, היו לי מעט מאוד תלמידים. ההפלגה נמשכה חודש ימים ובסופה הגענו לנמל חיפה ומשם למרכז קליטה בנתניה. במרכז הקליטה היו שלוש כיתות אולפן, התלמידים שלי היו בכיתת המתקדמים. לא היה לי מה לעשות. מאוד התגעגעתי למשפחה ולחברים שבארגנטינה. אפילו האוכל היה לי מוזר: רציתי לאכול חסה והגישו לי אותה עם חומץ וסוכר. בחמסין הראשון (לא הכרתי דברים כאלה בארגנטינה) עלה לי החום לארבעים מעלות והרגשתי רע מאוד. בכיתי בשינה.

ידעתי שאני חייבת להתחיל לעבוד. וזו הייתה ההחלטה שהפכה את המצב כולו. מאז – הכל סיפור הצלחה. הקליטה בארץ הייתה מאוד קלה. ידעתי למה עזבתי הורים וחברים. רציתי להצליח למרות הקושי. מיד התחלתי לעבוד בבית-חולים 'אסף הרופא', שם סיימתי את ההתמחות ברפואה פנימית. הקמתי משפחה, נולדו שלושת ילדי, ולאחר מכן נולדו לי תשעה נכדים נפלאים.

הזוית האישית

הנכד אורי: היה לי כיף ומעניין לשמוע את הסיפור של סבתא. הופתעתי לשמוע שבארגנטינה למדו בשני בתי ספר כל יום. אחד חובה ושני כבחירה כדי לשמור על היהדות, המסורת והציונות.

סבתא רחל: חשוב לי שאורי ידע שהוא בן למשפחה יהודית, חילונית וציונית שחשוב לה לחתור לעולם של צדק ושלום.