מאגר סיפורי מורשת

אני, אופל שביט, תלמידת כתה ה' בבית ספר "הגפן" ברמת גן, נפגשתי עם סבא רבא שלי, אלכסנדר גרפינקל, שכולם כאן מקצרים וקוראים לו אלכס, ובקשתי מסבא לספר לי סיפורים וחוויות מימי ילדותו. סבא שמח והחל לספר:

"נולדתי בראשון לציון בשנת 1925. אגב, גם אמי, רבקה ז"ל, נולדה בראשון. אספר לך קצת היום על המושבה ראשון לציון, שנוסדה בשנת 1882, כמה ימים לאחר פתח תקווה. תחילה הגיעה לראשון קבוצת חלוצים, ביניהם היו גם "הבילויים" (בית יעקב לכו ונלכה) שחלקם החליטו לעזוב ולשוב לארצות מוצאם, וכך נותרו בראשון עשר משפחות, אלה "עשרת המייסדים".

באותם ימים לא היו בארץ מפעלים, בתי חרושת וכדומה. ועל כן היו כולם עובדי אדמה, חקלאים; "איכרים". לכל איכר היה בית קטן, ובחצר התרוצצו ארנבות, בין לולי התרנגולות, האורווה, הרפת והדיר. לכל איכר הייתה חלקת אדמה; "נחלה", שם גידל ירקות ועצי פרי שונים.

לסבא שלי היו מטע זיתים ושקדים וגם כרם ענבים. כילדים נהגנו לעזור לסבא בכל דרך אפשרית, בעיקר בקטיף ובבציר.  זכור לי שהיינו מקלפים את הקליפה העליונה מעל השקד, והיו משלמים לנו גרוש. זה המטבע שהיה נהוג אז) עבור כל סל או פח שמילאנו.

אל הבית בו גדלתי, שהיה בקומה השנייה, הובילו מדרגות חיצוניות. המרפסת שבכניסה הפרידה בין המטבח וחדר האמבטיה ובין חדרי המגורים. התריסים היו אטומים, ללא שלבים.

בחצר הבית התגוררה בצריף משפחה ערבית, והם, תמורת תשלום, סייעו לסבא שלי בכל עבודות החקלאות, והאישה אף עזרה לסבתא שלי בעבודות הבית.

כפי שספרתי לך, לא היו אז מפעלים בארץ. המפעל היחיד שהוקם היה היקב, אשר בו ייצרו יינות מהענבים שגידלו האיכרים. היקב של ראשון היה לשם דבר, וייצר יינות משובחים שקיבלו הערכה ופרסים בעולם.

התושבים באותה תקופה היו שומרי מצוות. נהגו להתפלל כל בוקר בבית הכנסת הגדול, בית הכנסת הראשון במושבה שמוקם בקצה גבעה. כולם הקפידו על שמירת השבת.

באותם ימים עוד לא היה חשמל בבתים ונהגנו לשבת לאור מנורות נפט או נרות. אם קרה וכבה האור בבית או בבית הכנסת, היו נעזרים באחד השכנים הערבים כדי להפעילם.

גם בארות לשאיבת מים עדיין לא היו. את המים נהגו להביא מיפו בחביות או פחים מתאימים, באמצעות עגלה עם סוסים. ברור שהדבר היה כרוך בקשיים, אך לא הייתה ברירה. את הבאר הראשונה החלו לחפור במקום הנמוך ביותר  באזור, כי שם קיוו למצוא הכי מהר ובקלות יחסית מי תהום, מבלי שיצטרכו לחפור עמוק. אבל הניסיון לא צלח. לא הצליחו להגיע למקור מים. ניסו לחפור במקום גבוה יותר ואכן, דווקא שם מצאו מים. הסמל של ראשון לציון, עם הכיתוב "מצאנו מים" מנציח את האירוע וחשיבותו.

דרך אגב, בראשון היה מעיין בשם "עין הקורא" שהיה תקוותם של המתיישבים למים, אך המים היו מעופשים, מעט מליחים ולא ראויים לשתייה. אחרי זמן יבש המעיין.

סבא הוסיף וסיפר: "למדתי בבית ספר "חביב" בראשון לציון, בית הספר העברי הראשון בארץ ובעולם (נוסד בשנת 1887/8)   ואח״כ בפנימייה בכפר הנוער "בן שמן".

לפני הקמת המדינה, הייתי חבר בארגון ״ההגנה״ והשתתפתי בעיקר בתפקידי שמירה על הישובים. בין השנים 1942- 1946 עבדתי בצבא הבריטי, כמחסנאי, ובמלחמת העצמאות הייתי אלחוטן בחטיבה 5 – חטיבת "גבעתי" בגדוד 55 . את ההכשרה הצבאית לתפקיד, שעיקרו תפעול מכשירי קשר, עברתי בבסיס חיל האוויר ״תל נוף" שליד גדרה."

 סבא רבא בנעוריו

סבא פגש את סבתא

את סבתא נחמה פגש סבא בטיול עם חברים לירושלים, יריחו וים המלח. סבתא מאד מצאה חן בעיניו. היא הייתה בת 18. צעירה ממנו בשנה. הם התחתנו בשנת 1945. מצד אביה, סבתא נחמה, לבית נחמיאס, היא נצר למגורשי ספרד, שנדדו לסלוניקי שביוון, עד שהתיישבו בפלשתינה במחצית השנייה של המאה ה -19 ואני, אופל  דור ששי בארץ.

סבא רבא וסבתא רבתא

הזוית האישית

אופל שביט: אני תלמידת כתה ה' בבית ספר "הגפן" ברמת גן, משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, נפגשתי עם סבא רבא שלי, אלכסנדר גרפינקל, שכולם כאן מקצרים וקוראים לו אלכס, ובקשתי מסבא לספר לי סיפורים וחוויות מימי ילדותו. סבא שמח מאוד לספר לי את סיפוריו.

שלושה דורות בקשר רב דורי: אני, סבתא שלי וסבא רבא שלי