מאגר סיפורי מורשת

היה הייתה ילדה קטנה שקראו לה לושה והנה סיפורה

אבא של לושה היה מהנדס שעבד בבית. לושה היתה סקרנית לדעת מה אביה כותב ומצייר בשולחנו. כל פעם הייתה לושה עולה על הבירכיים בכיסא לידו והתחילה לשאול שאלות ומבקשת הסברים מה הוא עושה ואיך הוא עושה. אבא שלה עם סבלנות גדולה התחיל להסביר לה הכול ועד כמה שיותר הבינה יותר שאלה וקיבלה הסברים מדויקים. וכך מגיל קטן ידעה מה היא תהיה שתהיה גדולה. אבא לקח את לושה לאתרי בנייה ושם טיפסה איתו על הפיגומים.

בביניינים עבדו גם חלוצים. זה היה בפולין לפני המלחמה כשנוער יהודי עבד בבניה בשביל להתכונן לעלייה לארץ, לפלסטינה. שם אחת מהחלוצות התחילה לבוא לבקר את לושה ודיברה איתה עברית כדי שתלמד.

כך אחרי הרבה שנים בשנת 1957 כשלושה עלתה ארצה חלומה התממש. היא הייתה כבר מהנדסת בניין. ומכיוון שידעה עברית היא התחילה לעבוד ממש מהר.

העליה לארץ

בשנת 1957 עלתה לושה ארצה מפולין. היא נסעה ברכבת עד לנאפולי באיטליה ומשם באניה Peace שפרושו שלום לנמל חיפה

האניה הייתה קטנה והיו הרבה אנשים ומאוד צפוף, אבל אנשים לא התלוננו על התנאים כי כולם חשבו רק על הארץ, חיים חדשים במקום חדש. קרוב לקפריסין הים תמיד סוער וגלים גבוהים תלתלו מאוד את האניה הקטנה.

רוב האנשים עמדו על הסיפון ליד המעקה והקיאו. שהתקרבנו לחוף לא יכולנו להבין למה חיפה בערפל כבד, לא ידענו מה זה חמסין. כשירדנו לחוף אחרי שיט של יותר משבוע נדהמנו מהחום הגבוה באביב. היה 25 באפריל.

בחוף חיכו לנו קרובי משפחה מנתניה ולקחו אותי עם ההורים שלי לבית המשפחה. אחר כך גרנו חודש במלון בתל אביב, ועברנו לדירה ברמת אביב שקנינו מהסוכנות גוף שעוזר לעולים חדשים להיקלט בארץ

לאבא שלי היה חבר בתל אביב שהתכתב איתו הרבה שנים . ובזמן האחרון מכתבים ששלח התחילו לחזור

אבא ידע שהוא היה מהנדס שעבד בסולל בונה בתל אביב. כמה ימים אחרי שהגעתי ארצה נסעתי לסולל בונה לשאול עליו. ניגשתי לאיש הראשון שפגשתי שם והיה לי מזל גדול כי הוא היה המהנדס הראשי של סולל בונה.

כשהוא שמע שאני עולה חדשה הוא ניכנס איתי לחדר ושאל מאיפה איך וממי באתי ומה עשיתי בפולניה.

סיפרתי לו שאני מהנדסת בניין ועבדתי בפולניה כבר חמש שנים במקצוע הוא ישר אמר לי שאני באה ביום ראשון לעבוד בסולל בונה. וככה אחרי כמה ימים בלי לחפש עבודה התקבלתי לעבדה בסולל בונה והמשכתי שם 30 שנים עד היציאה לפנסיה. והכול בזכות החלוצה שלפני 20 שנה לימדה אותי עברית .

וככה ראיתי שלא שוכחים שפות שלומדים, כי במשך 20 שנה לא דיברתי עברית עם אף אחד ולא קראתי ספרים כי לא היו לי שם אבל כשבאתי ארצה התחלתי לדבר.

ספור אהבה

כשבאתי ארצה פגשתי את השכנה מפולין שבאה לפנינו , היא אמרה שהיא רוצה להכיר לי בחור אבל הוא היום נסע לטיול עם חבר לחודש ימים במקסיקו וארה"ב. אחרי כמה זמן כשפגשה אותי ביקשה שאני אגש לבית קפה לפגוש אותו. הלכתי, ישבתי ואף אחד לא בא ואחר כך התברר לי ששכחו להגיד לו, ואחרי כמה ימים שוב ביקשה ממני לפגוש אותו במקום אחר.הלכתי. ישבתי ואף אחד לא בא, הלכתי אליה ואמרתי שאני לא באה יותר לאף פגישה… התברר לי שנתנו לכל אחד כתובת שונה כך שכל אחד חיכה ואף אחד לא בא. הוא שמע שאני לא רוצה להיפגש אז הוא ביקש את הטלפון שלי בעבודה. ואני נמצאת הרבה גם בשטח ולא תמיד במשרד הוא צלצל פעמיים ואני לא הייתי במשרד. הוא חשב שאני לא רוצה לענות אבל הוא החליט עוד פעם אחת לנסות, הייתי במשרד והחלתנו להיפגש בבית אצלי, ועכשיו כשהוא ידע איפה אני גרה ומתי אני חוזרת מהעבודה הוא התחיל לבוא כל יום, לפעמים יצאנו לטייל, לקולנוע, לתיאטרון או שנשארנו בבית. אחרי כמה חודשים בלי לשאול אם אני רוצה להתחתן הוא שאל למה אנחנו לא קובעים תאריך לחתונה? וככה חיינו חמישים שנה נפלאות. נולד בן ובת ואם לא הייתי באותו הזמן במשרד לא היה לי נכד מושלם…

מהנדסה לצילום

כאשר התבגרתי החלטתי לעסוק  בצילום. לפני 60 שנים זה לא היה רק ללחוץ על כפתור… היה צריך לדעת מרחק , חוזק אור ולכמה זמן לפתוח את העדשה. למצלמה צריך להכניס סרט צילום שאורכו 36 תמונות אבל לא יכלו לראות את התמונות לפני שגמרו לצלם את כל הסרט , ורק אז היה צריך לפתח ולעשות מזה תמונות… ואת כל זה לימדתי את עצמי במקום לשלם המון כסף בחנות על הגדלה לגודל שרוצים… לושה חיה עם ילדיה ונכדיה האהובים באושר ועושר עד עצם היום הזה…

(או לפחות עד 120) ונהנת מכל רגע להיות איתם…