מאגר סיפורי מורשת

עליתי ביחד עם הוריי ממרוקו (קזבלנקה) בשנת 1950, ישר לאוהלים בקריית שפרינצק ליד חיפה. אני אמנם הייתי ילדה קטנה בת שלוש, לא הרגשתי את תנאי הקשים שהיו אבל, הוריי סבלו מאוד התנאים באוהל היו מאוד קשים לדוגמה: בלילה הראשון אבא שלי נעקץ על ידי עקרב במפשעה באותה תקופה לא היו רופאים אבל מזל שהוא ידע לטפל במקרה. לעומת זאת הם קיבלו אחת לשלושה חודשים תלושים למזון כמו: עגבנייה, בשר וכו'. אמא שלי כיבסה בתוך גיגית, לא היה חשמל באוהל אבל נעזרו על ידי עששית. מקרה מאוד מיוחד, היה חורף מאוד קשה כמו השנה 2020 שירד שלג וגשם מאוד חזק הנחל עלה על גדותיו והאוהל עף. מיד הגיעו הליקופטרים לקחת את הילדים למקום בטוח. כשהיו ימים יותר שקטים (קיץ) הייתי יוצאת לטייל עם אמא שלי לתוך שדות של חרציות שהיו מעל הגובה שלי. לבסוף אבי קנה דירה בחיפה. בסיום כתה ז עברנו לחיפה. המשכתי ללמוד בבית הספר הריאלי וסיימתי בהצטיינות. לאחר מכן, עד הגיוס עבדתי במשרד עורכי דין ידוע בחיפה, שאחד המתמחים בו הינו השופט סלים ג'ובריאן, כיום הוא שופט בעליון.

התגייסתי לצבא ושרתתי בבסיס ציוד בטירה, כדי להיות קרובה להורים לפי בקשתו של אבי. הייתי בת יחידה. לאחר שחרורי מהצבא המשכתי ללמוד. בשנת 1970 התחתנתי ולאחר מלחמת יום כיפור עברנו לנתניה מחיפה. התחלתי לעבוד בבית חולים פסיכאטרי החלמה ונופש בתור מזכירה בכירה, ושם נשארתי שלושים ושתיים שנים. זו היתה תקופה הכי יפה בחיי. הרגשתי שאני יכולה לסייע לחסויים שהיו שם. זה נתן לי סיפוק גדול.נולדו לי שתי בנות. יש לי שלושה נכדים מקסימים שהם האוויר שאני נושמת.

תודה על מה שיש,

הזוית האישית

אביאל ונועם: היה לנו ממש כיף לעבוד עם אתי והסיפור שלה היה ממש מעניין ובכלל  היה כיף בכל הפעילויות שהיו

אתי:נהנתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כתת הותיקים בית הספר גוטמן.

התרגשתי מאוד לספר את זכרונותי מילדות זה הציף אותי מאוד והעלה מחשבות וזכורונות נעימים.