מאגר סיפורי מורשת

שמי עמית מויסה, אני בת 10. אני לומדת בבית ספר "קדימה" בקריית ביאליק ומתגוררת בקריית ביאליק. במסגרת תכנית הקשר הרב דורי אנו מתמקדים השנה ב-70 שנה למדינת ישראל ואני מביאה את סיפורם של סבא וסבתא שלי מצד אמי – סבתא שלומית וסבא ארלה. התרכזתי בעיקר בעשור השלישי למדינת ישראל, בין השנים 1968 ועד 1978.

סבתא שלומית עוז ארי

סבתא שלומית נולדה שנה לאחר קום המדינה, בשנת 1949, להוריה יוסף וחיה רוטמן. אחריה נולדו שני אחים: אחותה רבקה ואחיה אבי. רוב שנותיה סבתא ומשפחתה גרו בקריות השונות.

השנים שעליהם למדתי הן 1968 עד 1978 – העשור השלישי למדינת ישראל, כאשר בעשור זה יש מגוון של נושאים מעניינים בסיפורה של המדינה, החל מהאופוריה לאחר מלחמת ששת הימים ועד להסכם השלום עם מצרים. בדרך, סבתא הכירה את סבא, הם התחתנו, פרצה מלחמת יום הכיפורים, הם עברו לגור בצפון הארץ – בקריית שמונה, אמא שלי נולדה ונחתם הסכם השלום עם מצרים… עשור עמוס ומרתק… גם למדינה, וגם באופן פרטי לסבתא.

סבתא מספרת שממש בסוף שנות הלימודים ביטלו להם את מסיבת סוף התיכון (כמו הנשף של היום) משום שהיו אלה ימים של מלחמה. כאשר התרחשה מלחמת ששת הימים סבתא הייתה בסוף כיתה י"ב. בת 18. המלחמה הייתה בחודש יוני, החברים של סבתא מהתיכון כבר היו בשירות סדיר, ומהשכונה גוייסו אנשי מילואים למלחמה, כולל שני בני דודים של סבתא. גם סבא השתתף במלחמה כחייל בשירות סדיר, אבל באותה תקופה, סבא וסבתא עדיין לא הכירו. בזמן המלחמה סבתא הייתה בבית יחד עם משפחתה. אמנם המלחמה הסתיימה בניצחון גדול למדינה, אך כמו בכל מלחמה היו חיילים שנהרגו וביניהם היו גם כמה חברים שסבתא הכירה.

לסבתא יש משפחה גדולה אשר גרה בירושלים. לאחר שירושלים "חוברה לה יחדיו" ההתרגשות הייתה רבה בקרב כל תושבי מדינת ישראל וסבתא נסעה לירושלים לביקור ראשון בכותל. לאחר סיום כיתה י"ב סבתא למדה שנתיים בסמינר למורות דאז, "גורדון". סבתא שלומית התגייסה לצבא כמורה לעברית לחיילים עולים חדשים.

סבא וסבתא נפגשים

סבתא פגשה בצבא קצין צעיר שפיקד על החיילים. הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו הייתה במהלך טקס השבעה של טירונים על מצדה. סבא היה קצין בשריון ופיקד על חיילים והשתתף במלחמות ישראל. בשנת 1972 סבא וסבתא התחתנו. המשפחה של סבתא גרה בקריות, בחיפה ובירושלים, ובני המשפחה של סבא גרו בירושלים, כך שהם החליטו להתחתן באמצע – בתל אביב, בבית החייל (סבא היה בצבא קבע). חיתן אותם רב צבאי.

מלחמת יום הכיפורים

ביום הכיפורים בשנת 1973 תקפו את גבולות מדינת ישראל, בו זמנית, ב-3 חזיתות: מצרים בדרום, ירדן במזרח וסוריה בצפון. סבא היה בצבא קבע ויצא לחופשה קצרה כדי להיות בבית ביום הכיפורים. כאשר "התחילו לנשוב רוחות מלחמה" סבא נקרא לשוב במהרה לצבא, טרם הגיוס הכללי, עוד לפני כניסת יום הכיפורים. היות והם היו זוג צעיר, סבתא לא רצתה להישאר לבד בבית בזמן המלחמה ולכן היא הלכה להיות בבית של בת דודתה, עם שני ילדיה הקטנים, משום שגם בעלה גוייס למילואים באופן מידיי. וככה הם היו יחד במשך כמה חודשים, כל עוד נמשכה המלחמה הקשה הזו.

באותה העת לא הייתה תקשורת כמו היום, לא היו ניידים, ובקושי היו טלפונים, ולא שמעו שום דבר מהחיילים שנלחמו בחזית. לא היה שום קשר עם הלוחמים. הסיפורים שהגיעו כשמועות מחזית המלחמה היו קשים וכואבים מאוד. גם עבור בני המשפחה שנשארו בחזית – בבתים, הייתה תקופה מאוד קשה.

בזמן המלחמה סבא נלחם בסיני, עבר את תעלת סואץ והגיע עד מצרים.

תמונה של סבא ארלה מתוך הספר "סערה באוקטובר" של המחבר אלישיב שמשי, אשר מספר על קרבות שריון בשריון, בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1975, לאחר שסבא וסבתא היו נשואים 3 שנים, נולדה אמא שלי, עינת. מיד עם היוולדה סבא וסבתא עברו לגור בצפון הארץ, בקריית שמונה. סבתא עבדה כמורה בבית הספר היסודי "מצודות". סבא, לאחר שחרורו מצבא קבע, השלים לימודים להנדסאי מכונות ועבד באזור. באותה התקופה הגבול הצפוני עם לבנון לא היה שקט ומדי יום נפלו קטיושות (פצצות) בתחומי קריית שמונה. בכל בית היה חדר ביטחון (כמו ממ"ד היום) ובכל פעם כששמעו נפילות של פצצות הם רצו לשהות בחדר הביטחון. הקירבה לגבול גרמה לכך ששמעו ישר את הנפילות של הפצצות ומן הסתם לא היו אזעקות להתראה ולא הספיקו להודיע מראש. היה עובר מעין כרוז וצועק ברחובות לכולם: "כל תושבי קריית שמונה, לרדת למקלטים". וזו הייתה השיגרה שלהם. במשך ימים רבים סבא היה במילואים והשתתף במבצעים צבאיים, וסבתא הייתה לבד בבית עם אמא.

הספר "סערה באוקטובר" של המחבר אלישיב שמשי, אשר מספר על קרבות שריון בשריון, בתקופת מלחמת יום הכיפורים.

כאשר אמא הייתה קטנה, היא נסעה בקיץ כמה פעמים עם סבתא שלומית ל"אופירה". החופים שם הם כמו המשך החופים של אילת. הטיסה הייתה ישירה לאופירה והן בילו את הקיץ על החוף. לאור אהבתם למקום מגוריהם והצער עם החזרת מיצרי טיראן למצרים, אח של סבתא ואשתו, קראו לבן הבכור שלהם – טיראן.

הזוית האישית

עמית מויסה: למדתי המון על סבתי ועל ההיסטוריה שלה ונהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים האישיים והקשרם לתקופה.

 אני עם סבא וסבתא