מאגר סיפורי מורשת

שמי רן כהן,

בתעודות רשום שנולדתי בתאריך 20.6.1937, אך כפי הנראה שהשנה לא נכונה, וכי השנה הנכונה היא שנת 1939. בשנת 1944 התחלתי ללמוד בבי"ס אליאנס בבגדד ובשנת 1950 כשהייתי בן עשר וחצי, הוברחתי לישראל לבדי דרך איראן. בתאריך 16.4.1950, הגעתי לארץ ופגשתי את אחי איתן (אליהו) ויחד אתו הגעתי לקיבוץ גן שמואל, שם התחנכתי וגדלתי.

חבר בתנועת השומר הצעיר

ביוני 1957 סיימתי אל לימודי בתיכון בקיבוץ ובחודש אוגוסט 1957 – התגייסתי לצה"ל לחיל התותחנים. במהלך השירות עברתי לחיל צנחנים.

בחודש פברואר 1960 השתחררתי  מהשרות הצבאי בדרגת סגן וחזרתי לקיבוץ להצטרף לצוות עובדי הפלחה.

ביוני 1967- פרצה מלמחת ששת הימים, בה השתתפתי בדרגת סרן, כאיש הסיוע לגדדוד 890 בפיקודו של סא"ל יאיר תל צור ז"ל. בשנת 1968 התחלתי ללמוד כלכלה ופילוסופיה באונ' תל אביב.

בשנת 1969, הקמתי יחד עם יוסי אמיתי ואחרים את תנועת שי"ח, "שמאל ישראלי חדש" ובמקביל, בשנת 1970, נבחרתי להיות מזכיר הקיבוץ גן שמואל, תפקיד אותו ביצעתי למשך שנתיים.

 בקיבוץ גן שמואל, מברך את החברים בחג

בשנת 1981 עמדתי בראש רשימת של"י לבחירות להסתדרות.

בתחילת 1984 יזמתי עם ראשי תנועת "ר"צ" בראשות שולמית אלוני ז"ל, הקמת רשימה מורחבת עם של"י (הייתי אז יו"ר) ועמה התמודדנו גם לכנסת וגם להסתדרות. במאי אותה שנה נבחרתי לראשונה לכנסת ה – 11, ובקדנציה הראשונה יזמתי והעברתי את "חוק שכר המינימום" הראשון.

בשנת 1989 עזבתי את קיבוץ גן שמואל ועברתי להתגורר בירושלים.

בשנת 1992, נבחרתי שוב לכנסת והפעם ברשימת "מרצ" המשותפת לר"צ +מפ"ם + שינוי והתמניתי לסגן שר השיכון כשבראשו עמד השר פואד בן אליעזר ז"ל. בהמשך חזרתי לפעילות בכנסת כיו"ר סיעת מרצ, חבר בהנהלת הקואליציה וחבר בוועדת החוץ והביטחון, וכן כיו"ר הועדה לביקורת המדינה. בבחירות המהפך בהסתדרות במאי 1995, נבחרתי ליו"ר הראשון של בינ"ה – בית נבחרי ההסתדרות.

נובמבר 1995, לאחר רצח רבין ז"ל, כיהנתי כיו"ר ועדת המשנה לשירותים החשאיים בוועדת החוץ והביטחון, במקביל לתפקידי כיו"ר ועדת ביקורת המדינה בכנסת. בקדנציה זאת חוקקתי את "חוק הדיור הציבורי" שהוקפא על ידי ממשלת נתניהו.

לאחר בחירות 1999, נבחרתי לשר התעשייה והמסחר בממשלת אהוד ברק, והחזרתי את חוק הדיור הציבורי לראש סדר היום,  ואז החלה מכירת הדירות לדיירים.

בהמשך פרסמתי את הספר "המלחמה על הבית" על חוק הדיור הציבורי.

נאום בכנס השמאל הישראלי

מבין החוקים החשובים שחוקקתי:

חוק שכר המינימום

חוק זכויות החולה

חוק להריסת אנדרטאות למבצעי פעולות טירור (ברוך גולדשטיין)

חוק הדיור הציבור

כל חוק הוא סיפור מורכב ומעניין בפני עצמו. קצרה היריעה מלספרו כאן.

בשנת 2009 , לאחר שלא נבחרתי לראשות מר"צ פרשתי מהכנסת, כיהנתי כיו"ר מכון התקנים וכנשיא לשכת המסחר ישראל אסיה, ומקביל לימדתי במוסדות אקדמיים שונים מדיניות ציבורית וחקיקה.

בשנת 2016, פרסמתי את הספר "סעיד" המספר את בריחתי לבד מבגדד לארץ בגיל עשר וחצי ואת תהליך קליטתי בישראל ובקיבוץ גן שמואל.

להלן קטעים מהפרק הראשון של ספרי המספר על ראשית הבריחה מעירק:

סעיד

בגדד

"את הרגע הלא מובן הזה קשה לי מאוד לעכל; הראש מתרוקן מהסברים; הגוף נדרך בחוסר מנוחה. אני לא מבין איך אימא שילחה אותי לדרך בעודי ילד שבקושי מלאו לו עשר שנים וחצי. את התחושות הגופניות אני יכול לשחזר בחיוניות רבה, כאילו הדברים קרו ממש עכשיו. לחוש מחדש את השרירים שלי בעומדי על יד אימא, שלמרות דריכותו של הגוף, היו ארוכים ורפויים מחוסר אונים, ואת שתי ידי הדקות שהיטלטלו חסרות מעש לצדי גופי הכחוש, נוגעות וממששות את מכנסי הבד הדק לאורך ירכיי ואינני יודע מה לעשות בהן. בכול פעם שאני נזכר במעמד ההוא ומנסה להסביר לעצמי מה קרה ברחוב שאינני זוכר מה שמו אבל יודע שהוא היה עלוב וחסר כל חשיבות, צמרמורת סורקת את גופי, ושאלות יותר מאשר תשובות מנקרות במוחי.

בראשית חודש ינואר 1950 עמדתי לצד אימא על המדרכה, בשוליו של רחוב עירוני קטן ששכבת אבק של קיץ מדברי עבה עדיין רבצה עליו. חיינו בלבה של שכונה שהייתה זנוחה מספיק כדי שאיש לא יתפתה לחשוב שיש צורך להתיז מים על רחובותיה בקיץ כדי להקל ולו במעט את להט השמש המעיק, ולכן האבק משל בה בכול עונות השנה. אל הבית הנוכחי עקרנו זה מקרוב והוא עתיד להיות הבית האחרון שבו התגוררה המשפחה בהיותה בעיראק.

….

התקתי לרגע את מבטי מצמרות הדקלים ומחשבותיי נדדו אל אחיותיי שעמדתי להשאיר מאחוריי לזמן רב. לא נפרדתי מאחיותיי מכוון שאימא הסתירה מהן את דבר בריחתי הצפוי. קלמנטין הייתה צעירה ממני בשנתיים, סוהאם צעירה ממנה, וסועאד הייתה הקטנה ביותר. שלושתן נשארו בבית שרק לאחרונה עברנו לגור בו. מהבית הקודם נמלטנו, הלכה למעשה, לאחר שהמשטרה המקומית פרצה אליו באישון לילה ועצרה את יעקב אחי בן החמש עשרה וחצי. בנסיבות שסיכנו את חייו, באותו לילה נמלט גם אחי הבכור, איתן-אליהו, והחליט לעלות לישראל.

העפתי מבט חטוף באימא ומיהרתי להשפיל את עיני. שגרת חייה הייתה מורכבת מיצריות ומאהבה גועשת. היא ביטאה תשוקה, חושניות ויותר מכול הפעילה את חוש המישוש שלה. היא לא הייתה צריכה שום עילה כדי לגעת בי ולחבק אותי, לפרוך את גופי כדי לחוש אותי בכפות ידיה, בשפתיה, בלחייה הלחות והענוגות ובגופה הרך והחם. והנה, ברגעים המעטים של הפרידה דומה היה שהשתלט עליה ריסון מחלט, צל של חיוך בוטח היה על שפתותיה, כאילו היא שולחת אותי מעשה חולין לקנות דבר מה בחנות הקרובה או אל השכונה הסמוכה כדי לבקר את אחיה היחיד, הדוד סלאח, שהיא יודעת שישמור עליי כעל בבת עינו. שום אות של מצוקה לא ניכר על פניה או בהתנהגותה על שהיא נאלצת לשלוח את בנה הרך בשנים לעולם שהיא איננה מכירה, אל מה שהעין לא יכולה לתפוס ושאין היא יכולה לדמיין מתוך עולמה הצר שנתחם בתוך שכונותיה של בגדד.

היא הייתה שקטה, מלאת רוגע ואצילית. צל חיוכה התרחב על פניה ונמהל בדוק ממזרי. היא לא נראתה כמי שנפרדת ממני. מי שעומד לעבור ארצות ולחצות גבולות אל מקום שאין היא יודעת אם יגיע אליו, ואם יגיע, איך אחיו הבחור ימצא אותו  שם.

……

לאחר עלייתם של הוריי לארץ, כשכבר התגוררו בדירת 'עמידר' הקטנה בעכו, פניתי אליה פעם אחת בלבד בשאלה עד כמה דאגה לי ועד כמה הייתה מפוחדת מהמחשבה שמא איעלם בדרך לארץ, או שמא אתפס או אפצע במהלך הבריחה. היא מיהרה להשיב לי בנחרצות: "ידעתי כול הזמן שאתה בסדר ושום דבר רע לא קרה לך." את העוצמת הביטחון הזאת לא הצלחתי להבין מעולם. היו לה כוחות נסתרים לדעת עובדות עלינו, ילדיה ונכדיה, גם כשהיינו מרוחקים ממנה מרחק רב או בנסיבות בלתי אפשריות. היא ידעה דברים בפרטי פרטים עוד בהיותנו ברחמה, ועל נכדיה – כשהיו ברחם אימותיהם.

לא פחות מכך מפתיעה אותי הדרך שבה נפרדתי אני מאימי. כשהייתי בקרבתה הייתי כרוך אחריה בכול אשר תלך, אבל ברגעי הפרידה אני לא זוכר שהתרגשתי במיוחד. אולי היא השרתה עליי מהרוגע שקרן ממנה. לא בכיתי, לא אחזתי בשולי שמלתה, לא חיבקתי אותה. אני זוכר שהייתי נחוש ושלם עם שליחותי. פשוט יצאתי לדרך.

בשניות האחרונות התכופפה אליי אימא ולחשה לי עמוק בתוך האוזן בערבית היהודית שלה: "אבני, לא-תח'ף!" (בני, אל תפחד!) זאת הייתה דרכה להעביר אליי את תחושת השליחות שתלווה אותי בדרך שלא ידעתי עליה מאומה. ואולי טוב שלא ידעתי. לקחתי מידיה את צרור הבגדים שהיא צררה בתוך מטפחת בד, ומכוון שהוא לא הכיל הרבה הוא היה קטן-מידות וקל עד שאפילו השטר שבכיסי הכביד והעיק עליי יותר בשל האחריות שבנשיאתו. עמדתי להיכנס למכונית של חבורת הצעירים הזרים שלא הכרתי ושלא היה לי מושג להיכן הם לוקחים אותי, אבל הייתי נחוש לצאת לדרך, שהרי אימא  אמרה לי "אבני לא-תכף!" אז אחרי מה היה עליי להרהר?

……

אבא היה הגבר החזק והמפרנס של המשפחה, אבל במקום בו נדרשו כוחות נפש ועוצמה, ומעל הכול – תושייה, היה ברור מאליו שזאת תהיה אימא שתטפל בדברים, ולכן נפקד מקומו של אבא במעמד הפרידה ממני. הייתה גם סיבה מעשית להיעדרותו: הוא היה יעד משטרתי בגלל פעילותו הציונית של יעקב שכבר היה בכלא, ובגלל היעלמותו של אליהו-איתן שנמלט מעונש המוות שנפסק לו שלא בפניו על חברותו  במחתרת היהודית. ובכול זאת, העצב שהפך להיות חלק מהזיכרון שלא נפרדתי מאבא ומאחיותיי לא מרפה ממני מאז אותו יום.

והנה, לפני הפרידה ממש שוב הספיקה אימא להתכופף אליי וללחוש באוזני: "סעיד… תזכור ששם בישראל נמצא אחיך אליהו ושמו הוא – איתן! כשתגיע לשם אתה צריך לזכור את שמו." השם 'איתן' ליווה אותי ושמר עלי כמו קמיע במשך כול ימי המסע. לא היה לי מושג מה משמעותו, אבל שיננתי אותו כמו שבועה או כמו קוד להצלחה. הוא היה שמור עמוק בזיכרוני מתחילת המסע ועד שהגיתי את השם לראשונה כשחיפשתי אחריו, ובלעדיו ספק אם הייתי מוצא אותו בקלות רבה כל כך. עד היום יש בלבי אהבה ויראה לשם "איתן",  בעיקר כשאני קורא בשמו של אחי היקר.

……

הכינוי 'איתן' ניתן לאחי כשם מחתרתי. הוא היה בין הצעירים המובילים שהקימו את התנועה הציונית הבלתי חוקית בבגדד בשנים שלאחר 'הפרהוד', הפוגרום הרצחני  שחולל את הקמת התנועה. כדי להציל את חיינו מהפוגרום אימא לא הייתה צריכה להצטרף למחתרת היהודית אלא להפעיל את תושייתה. כשהפרהוד התחולל גרנו בסופו של רחוב ללא מוצא שבתחילתו הייתה חנות הנעליים של נאג'י. (אין קשר למשפחת נאג'י מבית רוסטום חיידר שגם לה הייתה חנות נעליים.) כשהפורעים נכנסו לרחוב והחלו לזרוע הרס ומוות על כול סביבותיהם הסתגרה המשפחה שלי בביתנו, וההורים בעזרת איתן ויעקב, גררו את הרהיטים הכבדים אל דלת הכניסה כדי למנוע את הפריצה לבית. הייתי קטן מכדי לזכור את האירועים בחדות, אבל יש לי זיכרון עמום של תחושת חרדה. אני זוכר שהייתי בזרועות אבא מבועת מפחד וצורח מאימה. הפורעים החלו את דרכם ברחוב בפריצה לחנות הנעליים של נאגי', בבזיזת רכושו וברציחתו. משם הם המשיכו במסע כשהם פורצים לבתי היהודים, גונבים את דברי הערך, כורתים ידיים ורגליים כדי לבזוז את צמידי הזהב ושרשרות הזהב שעליהן, רוצחים, טובחים ואונסים את הנשים והילדות. כשהם התקרבו לביתנו אימא פתחה את החלון שפונה לבית השכן וקראה לעברו בתחינה כשהיא משביעה אותו על קברו של מוחמד: "אבו עבאס! אנא אוחתכ, קומרייה, עלא סנדוק אל-נאבי." (אבו עבאס! אני אחותך, קומרייה. [אני משביעה אותך] על קבר הנביא!) אימא הכירה היטב את אבו עבאס ואת משפחתו וכן את עקרי אמונתו המוסלמית. היא השוותה את עצמה לאחותו קומרייה כדי שיחמול עליה ועל ילדיה. אבו עבאס שמע את מצוקתה של אימא והורה לה להעלות את כולנו לגג. הוא עצמו עלה לגג ביתו שהיה נמוך בקומה אחת משלנו, והניח סולם שגישר בין שני הבתים. זכורה לי התמונה שאני מונף באוויר בידי אבי שהעביר אותי אל מעבר למעקה. אבו עבאס עלה וירד בסולם מסייע לכולנו עד שהאחרון שבנו הצליח לרדת לביתו. כשהיינו במקום מבטחים הוא נעמד בפתח הבית כדי לוודא שלא יאונה לנו רע מידי איש, ובנוסף שלח את אחיו עם חרב שלופה בידו להוכיח את רצינות כוונתו.

בעודי מגלגל בראשי את השם המסתורי 'איתן', התקרבה אלינו מכונית בצבע כהה ונעצרה סמוך לשפת המדרכה. שני צעירים יצאו ממנה, רזים, נמרצים, מפגינים ביטחון עצמי שהשרה עליי שלווה, ורמזו לאימא להתקרב אליהם. הם דיברו אתה קצרות בקול שקט דברים שלא הצלחתי לשמוע, ובתגובה היא שבה אלי והניחה את ידה על גבי במחוות עידוד שאצטרף אליהם. רק כשהמכונית הייתה כבר בתנועה ואני ישוב במושב האחורי נכנעתי באהבה לרצון להביט עליה בפעם האחרונה כשהיא מוקפת בסביבה היחידה שניסיון חיי הדל הכיר עד אז כעוינת ומושכת כאחד. דמותה הקטנה התרחקה במהירות, והיה נדמה לי שלמרות המרחק הגדל והולך ולמרות האיתנות שהיא הפגינה, אני מצליח לראות שעיניה דומעות".

…..

הקטעים לוקטו מתוך הספר "סעיד". הסיפור במלואו, סיפור הבריחה וקליטתי בארץ כתובים בספרי "סעיד"

הזוית האישית

ניצה דה פורטו: כחברה בצוות תכנית הקשר הרב דורי, אני נפגשת ומעלה סיפורים רבים למאגר התכנית, היה חשוב לי באופן אישי להעלות ולו גם קטעים נבחרים, מפועלו הרב של רן כהן, בן זוגי, ולאפשר הצצה לספרו המשקף את מיטב המורשת שהביאה עמה יהדות עיראק לישראל. תיעוד סיפורו חשוב שישמר במאגר סיפורי מורשת לדורות הבאים.

בימים אלו בעת העלאת קטעי תיעוד מסיפור חייו של רן, מודפסת המהדורה השביעית של הספר "סעיד". רן מוזמן להרצאות על ספרו ועל סיפור חייו המרתק, בכל רחבי הארץ.

קישור לקריאה על פעלו של רן כהן (ויקיפדיה)