מאגר סיפורי מורשת

את סבא וסבתא שלי לא הכרתי כלל.

מצד אימי, סבא יעקוב וסבתא סולטנה פאריינטה, הכרתי רק בתמונות, וגם אין לי פרטים רבים על אורך חייהם. מצד אבי, סבא שלמה משה, שעל שמו אני נקרא, וסבתי רוזה, שגם אותם לא הכרתי מעולם, גרו כל חייהם בסלוניקי.

סבא שלמה יליד סלוניקי (thessalonikiׁ) נולד ב 1878. סבא היה פקיד במועצת הקהילה היהודית, שהיה כמו מועצת העיר בזמנו.

בתחילת המאה ה20, במשך כ-30 שנה היו בעיר כ-140 אלף תושבים שמתוכם 75,000 היו יהודים.

בעולם קראו לסלוניקי "ירושלים של הבלקן" מאחר והיהודים היו לב המסחר ותרבות של העיר, ושפת הלדינו הייתה בפי כל התושבים היהודים, שמלבדה דיברו גם יוונית, צרפתית, איטלקית, ע"פ שורשי משפחתם.

היו בעיר כ-32 בתי כנסת, בית חולים יהודי על שם "הברון הירש", תחנת מכבי אש שכל הכבאים היו יהודים, מפעלים ובתי ספר יהודים, עיתונים בשפה עברית ולדינו, בתי תמחוי ומוסדות לעזרה הדדית בין היהודים ובקיצור חיי יהודים לכל דבר.

יהודי סלוניקי היו צאצאים של מגורשי ספרד מ-1492.

הנמל וכל שירותי יבוא ויצור היו בידי יהודים ולכן בשבת הכל שבת במקום.

זאת הסיבה שבשנות השלושים כאשר החליטו בארץ לבנות נמל נוסף לנמל יפו שהיה בידי ערבים, שיאפשר מסחר ועלית יהודים, שלא בנמל יפו בו הערבים שלטו ולא פעם התנכלו ליהודים, פנה בן גוריון ליהודי סלוניקי לעלות לארץ לבנות נמל ליהודים. כך נולד, בעזרתם של יהודי סלוניקי, נמל תל אביב בעזרת יהודים בלבד.

סבתא רוזה נעזרה בחמשת בניה (אבי, שמואל, היה הילד השלישי) בעבודות- בית מאחר ובאותה תקופה בית עם שישה גברים ללא אף בת היה קשה לנהל.

אבי שמואל, שנולד ב-1907 בסלוניקי, ואימי אסתר, שנולדה באותה עיר ב-1911, הכירו ב-1932 והתחתנו ב-1934. הם עברו מסלוניקי לאתונה בירת יוון ובה אני נולדתי ב 21 ביוני 1937.

באותה עיר גרו באותה תקופה שתי אחיות נוספות של אימי- דורה ורג'ינה, וזאת הסיבה שגם אבי ואימי עברו לגור באתונה. באותה תקופה הייתה קהילה די גדולה באתונה ויהודים רבים גרו בקרבת ביתנו.

מספרים שסבי שלמה ,שהוא היה סנדקי ,הגיע לאתונה לאירוע ברית המילה שלי וזאת הייתה הפעם הראשונה שהיה בעיר סלוניקי.

תחילת חיי כתינוק היו רגילים, אך ב-1940 הכל השתנה. מלחמת העולם השנייה החלה כשאחת ממטרותיה של גרמניה הנאצית הייתה השמדת כל יהודי העולם. במקביל אבי חלה בשחפת, מחלה שהינה מדבקת, ואושפז בבית חולים מיוחד sanatorium שבו היו מאשפזים חולים מאותה מחלה.

מצב זה הביא את אימי להיות המפרנסת במשפחה והקימה דוכן קטן של מכירת בגדים ודברי סידקית באחד מפסז'ים בעיר. אני נשארתי בהשגחתה של דודתי דורה שבנתיים התאלמנה וגרה בביתנו.

הדבר הראשון שאני זוכר מהמלחמה היה פניה המבוהלות של דודתי דורה. לשאלתי מדוע היא נסערת, אמרה משפט שאני זוכר אותו כל חיי: "יש מלחמה והגרמנים מגרשים את כל היהודים מאירופה לפולין למחנות השמדה".

הייתי בן ארבע בערך לא ידעתי היכן פולין ולא ידעתי מה הם מחנות השמדה. מכאן החיים שלנו התהפכו לקשים ביותר ובמהירות רבה.

הגרמנים פלשו ליוון השתלטו על סלוניקי, גירשו את היהודים מבתיהם וסגרו אותם בגטאות . עינו אותם נפשית וגופנית החרימו את כל רכושם ובסוף באפריל 1943 כ-62 אלף יהודים נשלחו במשלוחים למחנות השמדה באירופה, אושוויץ וטרבלינקה ושם הושמדו.

מעטים הצליחו לברוח לפני כניסתם של הגרמנים לעיר ועוד פחות מהם לחזור מהמחנות לאחרי המלחמה.

כל משפחתי מצד אבא ואמא שהיו בסלוניקי הושמדו. בנתיים באתונה, היכן שאנחנו גרנו, ראש המדינה המלך ביוון ומשפחתו יצאו למצרים, וראש הכנסייה הוכרז כממלא מקומו של המלך וכראש המדינה.

בכניסתו לתפקיד נתן הוראה להוציא במשרד הפנים לכל היהודים שרצו תעודות זהות בשמות נוצרים, וכך נהגנו גם אנחנו ואימי השיגה תעודות זהות בשמות נוצרים לה לי ולדודתי. אימי העבירה את תכולת ביתנו לשכנים, ועם תעודות הזהות החדשות ברחנו לעיירות סמוכות באתונה על מנת שלא נתגלה על ידי הגרמנים שירדו מהצפון אחרי כיבוש סלוניקי וכבשו את כל יוון. אימי המשיכה לעבוד ולבקר במקביל בבית החולים את אבי אשר בהעדר תרופות מתאימות נפטר לבסוף באוגוסט 1943.

בסיכונים רבים ובעזרת הקהילה באתונה נערכה לו קבורה בבית הקבורות היהודי בעיר שם קבור עד היום. אימי הפסיקה לעבוד וחיינו בחסכונות שהיו לנו. מפחד שלא נתגלה או שמשהו ילשין עלינו, כל ארבע חמישה חודשים היינו עוברים שלושתנו- אימי, דודתי ואני, למקום חדש עם מעט מטלטלין שהיו איתנו. כל תקופת השתלטות הגרמנים ביוון, חיינו במחסור תמידי, לפעמים ברעב ובעיקר בפחד כל דקה ודקה שלא נתפס ע"י הגרמנים. הגרמנים כמעט יום יום היו סוגרים בפתאומיות רחוב או כיכר ובמשך יום שלם חוקרים את האזרחים שתפסו באותו כיכר או רחוב, על מנת לגלות אם יש בתוכם יהודים או משתפי פעולה עם מחתרת יוונית שפעלה נגדם.

יום יום דלפו אלינו על האסון הגדול שחוו היהודים באירופה על השמדה של קהילות שלמות וכולנו תהינו האם זה יהיה גם סופינו. הגרמנים נהגו להעניש אזורים שלמים בהפסקות חשמל, העדר תחבורה ציבורית או מניעת הספקה של מזון ותרופות וכך מידי פעם חווינו מחסור ברעב שהגבירו עוד יותר את הפחד שסופנו קרב.

החודשים עברו וכידוע בעזרת המעצמות רוסיה, אמריקה ואנגליה המלחמה הסתימה בכניעת הנאצים וסוף סוף יכולנו לצאת לרחוב ולהעביר בלי פחד ולהרגיש שוב חופשים.

מספר חודשים לפני השחרור אימי השיגה עבודה כעוזרת בית באחד הבתים שהסכימו לקבל אותה יחד עם הילד שלה. בבית היו מבוגרים חולים שאימי טיפלה. הבית היה במרכז אתונה ואני זוכר עד היום את צהלות העם ביום השחרור כשכולם פרצו ברחובות עם שהגות שמחה מחזיקים דגלים של יוון אמריקה ואנגליה. הייתי אז כבר ילד בן שבע ששנות הילדות שלו מגיל ארבע חמש עד שבע עברו בגיהינום ובפחד מתמיד.

תקופה זו טבועה בתוכי כל השנים ובעיקר זכור לי שבלילות הייתי מתכרבל מתחת לשמיכה כדי לא לשמוע את צעדי הגרמנים שעברו ברחובות ואת הסירנות שקרעו את שקט הלילה ואוחז בידי הקטנות דובי קטן שקיבלתי שהייתי בן שנתיים וזה ניחם אותי בשנים הקשות.

השחרור מצא אותנו כמעט בלי כלום ואפילו הבית שגרנו קודם בשכירות הושכר בהעדרנו לאנשים אחרים ולא היה לאן לחזור. לאחר מאמצים החליט בית המשפט כ"משפט שלמה" לחלק את הבית בין המשפחה שגרה בהעדרנו לשתי משפחות, חדר אחד למשפחה שגרה במקום וחדר אחד לנו ושירותים ומטבח משותפים.

 מבחינתנו היינו צריכים לגור בחדר אחד.

לפרנסתנו אימי השיגה שוב דוכן למכירת בגדים בעיקר לילדים ותינוקות. חלק מהבגדים הייתה תופרת דודתי שהייתה תופרת מקצועית ובכך חסכו הוצאות. החיים בחדר אחד היו קשים במיוחד ומשפחות נוספות באתונה היו במצב דומה לשלנו. על כן הוחלט בקהילה יהודית ובעזרת גורמים חיצונים להקל על המשפחות ע"י גידול בנפרד של הילדים שנשארו ללא אחד מההורים ע"י הקמת מאין בית יתומים באחד מפרברי העיר. ושם נשלחתי גם אני.

המקום היה נעים מאד, ולא הזכיר בתי יתומים אפורים בספרות. היו לנו מדריכים יהודים, אימהות בית יהודיות, חגגנו את החגים היהודים במלואם ואף הקמנו להקה קטנה להצגות קטנות על חיי היהודים או על החגים היהודים ובמקביל כל אחד על פי גילו למד בבית ספר הקרוב לבית על פי הכיתה שאליו שייך.

אחד האירועים שזכור לי במיוחד היה ב1948 הקהילה היהודית עמדה לחגוג את הקמת מדינת ישראל בתפילה חגיגית בבית הכנסת באתונה. ילדי בית היתומים היהודי הוזמנו לאירוע וכל הילדים הינו שמחים גאים ונרגשים שגם לנו היהודים עומדת לקום מדינה. לצערי יום קודם הליכתנו רבתי במכות עם אחד הילדים האחרים וכעונש השאירו אותנו בבית ובכך הפסדתי את הרגע החגיגי של הכרזת המדינה בבית הכנסת עם יתר יהודי קהילה.

בסוף שנות הארבעים כמעט כל קרובינו עלו לארץ ואימי החליטה שתעודת בגרות חשובה לתחילת חייו של אדם ועל כן למרות הקשיים נשארנו מספר שנים נוספות באתונה עד ל 1956 שסיימתי בגרות ועלינו לארץ בהצטרפנו ליתר קרובינו שעלו לפני כן.

מייד בהגיענו עברנו למעברה ליד תל אביב והתחלנו את חיינו בארץ. פרץ של שמחה ועשייה בארץ החדשה השכיחו לאט לאט את התקופה שעברנו ביוון ואני מוכח להודות שרבים כמונו התענינו רק בעתיד הפרטי ועתידה של המדינה והמעטנו בקבלת סיפורים פרטיים מקרובינו על משפחתנו בעבר, למרות שהיו סביבנו הורים דודים ודודות שאם היינו שואלים היינו יכולים לקבל פרטים וסיפורים על משפחתנו בעבר.

היום אני כסבא לשלושה נכדים שהשתתפתי בארץ במלחמות ישראל הקמתי משפחה, שני ילדים, שלושה נכדים. אני שמח בכל הזדמנות שיש לי לספר על חיינו ועל משפחתנו ונכדי, על מנת שיהיו להם פחות חסר משלי על משפחתי.

גם אותם חמישים וחמש שנים שחייתי בארץ הם סיפור מרתק אותו אספר בפירוט פעם אחרת. וזה יכלול, את שירותי הצבאי, את נישואי לאשתי האהובה אריאלה, את שני ילדינו שמוליק והדס, חתני איציק, נכדי רועי, עידו ונועה, כחמישים שנה של התנדבות בתחומים רבים ומגוונים: שותף בהקמת משמר אזרחי בארץ, הקמת שבט צופים, הקמת עמותה למען הקשיש בישוב אזור, הקמת וניהול "עמותה גמלאי כפר סבא" הדואגת להשכלה ופני לגיל השלישי ועזרה למבוגרים לשיפור ובטיחות בחייהם במסגרת "העמותה למען הקשיש". במקביל פרידה מבני משפחה שהלכו לעולמם בראשם אימי האהובה אסתר, חמי וחמותי מרדכי בלה צבי, דודים דודות וכל אלה שהיו הקשר שלי עם דורות העבר.

לסיום אני רוצה להודות לבית ספר "גורדון": לתמי בן אור, למיכל עזרא ולשותפתי בעריכת מצגת זו סיאל דונטו, שבעזרתם וכול להשאיר לדורות הבאים חלק מחיי, שהם גם חלק מחיי היהודים שהחלו חייהם בגולה, והשתתפו בתקומת המדינה- מדינתנו מדינת ישראל.