מאגר סיפורי מורשת

סבתא שרה מספרת לנכדתה חרות שאקי את סיפורו של סבא רבא שלה יעקב בן ברוך

שמי שרה צור. נולדתי בתל-אביב להורי – יעקב ומרים ברוך – שעלו לארץ מסלוניקי שביוון בשנות השלושים של המאה העשרים.

הסיפור שלי מתחיל בספר ששמו נעים זמירות ובו פיוטים שהיהודים נהגו לשיר בסלוניקי בבית הכנסת עד לכניסת הגרמנים לעיר והשמדת הקהילה בשואה. את הספר קיבלתי מדודתי גאולה – אחותו של אבי –ששמרה עליו כל השנים מאז עלייתה לארץ וכיוון שהזדקנה ולא היו לה ילדים נתנה אותו לי. מפיה שמעתי שאת הספר הוציא לאור אביה, סבי מצד אבי, שהיה פייטן ידוע בסלוניקי ושמו ברוך בן יעקב, שנספה בשואה עם כל משפחתו. הספר כלל בתוכו פיוטים של יוצרים ידועים וגם פיוטים משלו. התבוננתי בספר והבחנתי בהקדשה שכך נכתב בה:

סאלוניקו חנכה 5689 (1929)

הקדשה לזכר נשמת בני בכורי יוסף ברוך

שלוקח מעלי ושבת משוש חיי ביו"ד לתמוז שנת התרפ"ו (1926)

והוא בן שבע עשרה שנה

אביו הכואב והדואב ברוך בן יעקב.

הדברים ריגשו אותי מאד ובליבי גמלה ההחלטה לחקור את עברה של משפחת אבי ובמיוחד את הנסיבות שהביאו להוצאת הספר נעים זמירות. באותו זמן הגעתי לאוניברסיטת בר-אילן במטרה לעשות את התואר השני (M. A). בשיחה עם המנחה שלי, פרופ' שמואל רפאל, עלה הרעיון שנושא המחקר יהיה ברוך בן יעקב איש שאלוניקי, אך זאת בתנאי שאגלה יצירות נוספות שלו. ואכן, בשני מקומות בירושלים – בית הספרים הלאומי ויד בן צבי – התגלו ספרים וכתבים רבים שלו.

סבא רבא שלי, ברוך בן יעקב נולד בסלוניקי בשנת 1888 לאביו יעקב ברוך ולאמו שרה. הוא למד ב"תלמוד תורה" ואחר כך בישיבת "בית יוסף". לאחר סיום לימודיו הוסמך לרבנות ולהוראה. התקופה שבה פעל הייתה רבת תהפוכות. בסלוניקי –  עיר נמל חשובה ביוון – היה רוב יהודי.  היהודים שלטו ברוב ענפי הכלכלה, בעיקר בייצור הטקסטיל והטבק, והפעילו את הנמל המשגשג. עד כדי כך הייתה השפעתם בעיר גדולה, שנמל סלוניקי היה אז הנמל היחיד בעולם ששבת ביום השבת.

כל זה התקיים במשך ארבע מאות שנים עד שנת 1912, שבה כבשו היוונים את סלוניקי מידי הטורקים.  היוונים הנהיגו חוקים חדשים שהרעו את מצבם של היהודים. אחד הקשים שבהם היה שהנמל ישבות ביום ראשון במקום ביום השבת, מה שגרם לכך שעובדי הנמל היו צריכים לבחור בין חילול שבת לבין הפסד פרנסה (אם ישבתו יומיים – בשבת ובראשון). גזרה נוספת הייתה שאין ללמד עברית בבתי הספר אלא יוונית, וגם הלימודים יתנהלו בשפה זו.

המורים והרבנים שהיו מנהיגי הקהילה נלחמו למען השבת ולמען העברית. הם הקימו את הסתדרות המזרחי בסלוניקי שמטרתה הייתה לשמור על ערכי היהדות, על המורשת היהודית והיהודית הספרדית ולפעול למען הציונות. לשם כך הם הקימו מועדונים לנוער, יצרו קשר עם המזרחי בירושלים והוציאו עיתונים וכתבי עת. ברוך בן יעקב היה מעורב בכל זה. הוא היה ממקימי המזרחי בסלוניקי, כתב בעיתונות הציונית והציונית-דתית והוציא ספרים להוראת העברית בשיטה שנקראה "עברית בעברית" שהשפה נלמדה בה ללא תרגום. הוא תעד את ההיסטוריה של יהודי סלוניקי באנציקלופדיה אוצר ישראל ובמאמרים בעיתונים, תעד את מצבות סלוניקי והוציא ספרי לימוד לבתי הספר.

בשנת תרפ"ו נפטר בנו הבכור ממחלה קשה והוא הוציא את ספר הפיוטים לזכרו. בספר פיוטים שנושאים את האקרוסטיכון (אותיות השם) שלו ושל בנו והם מתארים את סבל הגלות ואת התקווה לגאולה שתבוא במהרה.

בשנת 2002 נסעתי לסלוניקי במשלחת שיצאה לשם מטעם אוניברסיטת בר אילן. במהלך ההרצאה שלי על סבי קמו לפתע שני קשישים, באו אלי בחיבוקים ובדמעות וסיפרו לי שהם היו תלמידיו ושרדו את השואה כיוון שברחו להרים בצפון יוון. עד היום אני לא שוכחת את המעמד המרגש הזה.

לאחר קבלת התואר השני המשכתי את לימודי ולפני שנה סיימתי גם את התואר השלישי (ד"ר לפילוסופיה). אני רואה במחקרים שעשיתי שליחות שמטרתה להנציח את סלוניקי היהודית שהייתה עיר ואם בישראל והושמדה כולה בשואה. 65.000 איש, אישה וילד נשלחו לאושוויץ ומתוכם חזרו רק 1950.

הזוית האישית

שרה צור: חרות נכדתי היקרה, הסיפור שלי מלמד על כוחו של ספר ועל איש וקהילה שייזכרו לנצח בזכות המורשת שהשאירו אחריהם. הטבעת שאמך מיכל נתנה לך לבת המצווה  תזכיר לך את הסיפור שלי כיוון שהיא הגיעה אלייך מסבי שנתן אותה לבתו גאולה לבת המצווה, היא נתנה אותה לי  ואני נתתי אותה לבתי מיכל שהיא אמך. שמרי עליה כמזכרת לסיפור זה ולאנשים שנזכרים בו ואולי גם תעבירי אותה הלאה לדור הבא.

באהבה, סבתא שרה