מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור ציוני של בתיה כהן

ליאן וסבתא בתיה
בתיה בת 10 מחנה קיץ גליל פנסילבניה
עלייה לארץ וחיים חדשים

רקע על משפחתי מארצות הברית

משפחתה של אמי

סבא שלי – הרי מרמורשטיין, סבא הרי, נולד בהונגריה והגיע לארה"ב עם ההורים שלו בגיל צעיר. אשתו, סבתא שלי, שרה גולדברג, נולדה בארה"ב.

מצד אבא – אבא שלו הגיע לארה"ב מליטה בגיל שמונה עם ההורים שלו. אימא שלו הגיעה לארה"ב בגיל שש עם ההורים שלה ועם אחיה. כולם הגיעו לארה"ב בשנות 1900 המוקדמות חוץ מהסבתא שנולדה בארה"ב.

תמונה 1

תמונה 2

תמונה של סבתא וסבא שלי

שני ההורים שלי גדלו בעיר פילדלפיה, פנסילבניה  שבארה"ב, למדו באותו בית ספר. בתום  לימודיו בכתה י"ב  אבא שלי התגייס במלחמת העולם השנייה ולחם באירופה.

תמונה 3
 תמונה של אבא שלי בתור חייל

לאחר המלחמה, אבא שלי חזר לפילדלפיה, התחיל לצאת עם אימא שלי והתחתנו אחרי שנה. גדלתי במשפחה ציונית ומסורתית. (אני אחות בכורה לאח ואחות.)

תמונה 4

תמונה של אמא שלי, כיום עם אחותי

כבר בגיל תשע, בקיץ אני נשלחתי למחנה קיץ ציוני בשם גליל בפנסילבניה. זה היה מחנה קיץ של תנועת "הבונים". רוח מחנה הקיץ הייתה לעלות לארץ ולחיות בקיבוץ. אנחנו למדנו לשיר שירים עממיים של ישראל. השיר הראשון שלמדנו היה:" ארץ זבת חלב ודבש". למדנו לרקוד ריקודים עממיים של ישראל, למדנו עברית כל יום ובנוסף למדנו על ציונות ועל החשיבות לעלות לארץ. כל בוקר שרנו התקווה ואת ההמנון של ארצות הברית כשהרימו את הדגלים של כל ארץ. כבר אז אני העדפתי את ההמנון של ישראל. אני כבר הרגשתי שאני רוצה לעלות לארץ כשאני אתבגר. אחרי חמש שנים אני הפסקתי להשתתף בתנועת "הבונים" ועברתי לתנועה ציונית אחרת, "יהודה הצעיר".

כמתנת בת מצווה שלי ההורים שלי שילמו על ביקור שלי בישראל בחסות הסוכנות קראו לזה: "עלייה לרגל בר מצווה" היינו קבוצה של כחמישים  ילדים מהרבה מקומות מארצות הברית. אני לא אשכח שדבר ראשון נתנו לנו באוטובוס בדרך לבנימינה, שם גרנו מיץ תפוזים טבעי של ישראל. הטעם של המיץ נשאר בתוכי עד היום. היו ילדים שנסעו לקרובי משפחה בסופי שבוע  למי שהיתה משפחה בארץ אבל, לי לא היה לי אף אחד ממשפחתי בארץ. כל המשפחה שלי (שידוע לי) אמריקאים.

בחיי היום יום בפרבר בפילדלפיה פרט  לבית הספר, הייתי מאוד פעילה בתנועת נוער ציונית וגם בתנועה לשחרור של יהודים ברוסיה כי בזמן ההוא (שנות ה-60) היהודים ברוסיה היו כלואים שם כי ממשלת רוסיה לא נתנה להם לצאת ובמיוחד לא לישראל.

בשנת 1967, הייתי בכיתה י"ב. לקראת סיום שנת בית הספר, בסוף מאי – תחילת יוני  כל העולם חשב שעומדת לפרוץ מלחמה בין ישראל לארצות ערב. זו הייתה טראומה ליהודים בכל העולם ולא רק בישראל. אני לא יכולתי להישאר  מחוץ לישראל בזמנו. רציתי להיות במדינת ישראל שכבר הרגשתי שהיא ארץ המולדת שלי.

החלטתי, וקיבלתי אישור מההורים שלי, לא ללכת לטקס סיום בית ספר ולקנות כרטיס טיסה לישראל. ממחנה הקיץ הציוני שלי, הכרתי זוג בקיבוץ "חצרים". אמרתי להם שאני רוצה להתנדב בקיבוץ כי אני ידעתי שהרבה אנשים גוייסו לצבא. הם כתבו לי בחזרה ברוכה הבאה  לישראל.

ביום הראשון לפרוץ המלחמה היינו בדרכינו לארץ, החל מהיום השני של המלחמה הייתי בארץ ועזרתי בעבודות הקיבוץ במטעים. כולם שמחו שישראל נצחה בנלחמת ששת הימים. ובסוף הקיץ חזרתי לארה"ב והתחלתי ללמוד את המקצוע בלשנות באוניברסיטה. אחרי שנתיים, כל פעם כשהייתה הפגנה כלשהי בארה"ב לא משנה על איזה נושא, אנשים אמרו דברים מכוערים על ישראל. אני כבר לא מצאתי את עצמי בארה"ב וידעתי שהגיע הזמן לעלות לארץ ולא לחכות עוד.

עשיתי את כל ההכנות לעלות עם השגרירות הישראלית ונקבע לתאריך לעלות לארץ בנובמבר שנת 1970. אך לא שכחתי את הרצון העז שלי לנסוע לרוסיה ולהגיד ליהודים שם שהם לא נשכחו על ידי היהודים בעולם. מפני שידעתי שלא אוכל לקבל ויזה לרוסיה אחרי שאני אקבל אזרחות ישראלית החלטתי לנסוע לשם בקיץ לפני העלייה. הייתי ברוסיה שלושה שבועות. הסתובבתי עם כובע טמבל של אחד השבטים של הצופים עם כיתוב עברי כדי שהיהודים שהיו ברוסיה ידעו שבאתי בשבילם. נפגשתי עם הרבה יהודים שאמרו לי בשקט שהם רצו לעלות לארץ והרגשתי בסוף שהנסיעה הייתה שווה.

כשחזרתי לארה"ב, נאמתי בפני הרבה יהודים בהרבה המקומות בארה"ב על המצב העצוב של היהודים ברוסיה ודיווחתי על הנסיעה לשגריר של ישראל בנוי-יורק. עכשיו הייתי מוכנה לגמרי לעלות לארץ. הייתי מאוד שמחה במטוס אך קצת בכיתי על המשפחה ועל החברים שאני לא אראה אותם לעיתים קרובות, וידעתי שזה לא היה סוף היחסים שלי איתם. נשלחתי לאולפן בבת גלים לשישה חודשים והתקבלתי לאוניברסיטת תל אביב לגמור את התואר שלי בבלשנות. בין סוף האולפן להתחלת הלימודים באוניברסיטה, היו כמה חודשים חופשיים. אני שכרתי חדר ודירה בחיפה ועבדתי בחברת "צים".

שם היה לי חבר סמי כהן שהיום הוא בעלי. שנינו היינו עולים. הוא עלה לישראל מעירק כשהוא היה בן שש .אפשר לקרוא לזה נשואים קיבוץ גליות. נולדו לנו ארבעה ילדים ועכשיו יש לנו אחד עשר נכדים. אני שמחה ומרוצה שבניתי את ביתי וגידלתי משפחה לתפארת במדינת ישראל.

הזוית האישית

ליאן: אני למדתי הרבה במהלך התוכנית של הקשר הרב דורי. היה לי מאוד כיף. למדתי דברים על העבר של סבתא שלי שלא ידעתי וענינו אותי מאוד. זו חוויה בשבילי לכל החיים. הקשר עם סבתא שלי התחזק מאוד.

בתיה: היה בשבילי זמו קדוש עם ליאן הנכדה. למדנו ביחד על ציונות וחשיבות של ביצוע כוונות בחיים.

מילון

ציונות
אהבת ארץ ישראל

מלחמת העולם השניה
מלחמה גדולה שחלה בשנות 1939-1945 (6) המדינות שישתתפו במלחמה זו הן:גרמניה ויפן נגד ארה"ב ויבשת אירופה.

ציטוטים

”הסתובבתי עם כובע טמבל של אחד השבטים של הצופים עם כיתוב עברי...“

הקשר הרב דורי