מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור פשוט של משפחה עם מקורות היידיש והלאדינו

סבא ואני בזמן פעילות בבית הספר
זוהי התמונה סבא שלי כהיה קטן
השורשים שלי

השם הפרטי שלי הוא עמוס. נקראתי על שם בן דוד של אבא שלי שנירצח על ידי פדאיון ערבים לפני מלחמת העצמאות וגם עמוס הוא שם נביא מהתנ"ך. שם המשפחה הוא שפירא כבר הרבה דורות מקורו בעיר שפייר בגרמניה. זה המקור של המשפחה מצד אבא שלי, יצחק, שעלו לארץ עוד במאה התשע עשרה.

היה לי שם חיבה שהיה נהוג בפי סבא שלי מצד אמא שלי אסתר, סבא דויד פלקון, שעלה לארץ מסלוניקי (יוון) יחד עם סבתי רבקה. סבא דויד נהג לקרוא לי עמוסיניו ולעיתים בקצרה עמו. תאריך הלידה שלי הוא ה-30 לאפריל 1949 כשנה לאחר קבלת העצמאות של מדינת ישראל. נולדתי בתל אביב  בדרום העיר איפה שהיום נמצאת תחנת האוטובוסים המרכזית. אני הבן שני במשפחה מתוך 5 ילדים. אח שלי הבכור גדי, אחותי אורלי, ואחר כך אח שלי הצעיר יוסי ואחותי הקטנה טליה שצעירה ממני ב-18 שנה.

אני הייתי נחשב לילד השובב מבין כל הילדים ולכן זכיתי "לטיפול מיוחד" מאבא שלי יצחק. כשהייתי בכיתה א' משפחתי עברה מדרום  תל אביב לרחוב בלפור ושם גדלתי עד שהתגייסתי לצבא. למדתי בבית הספר בלפור שהיה ממש מול הבית בו גדלתי. בבית היו ארבע חדרים וכל האחים והאחיות ישנו בחדר אחד. מאוד קרוב לבית היה גם בית החולים הדסה שכל פעם שהייתי שומע צפירה של אמבולנס הייתי קופץ מהחלון של הבית {גרנו בקומה ראשונה} ורץ ליראות מה הגיע באמבולנס. בצד האחורי של בית החולים שהיה ברחוב מזאה היה המקום בו היו יוצאות הלוויות של אלה שמתו בבית החולים ואני הייתי מאוד פוחד לעבור שם בלילה שמה אולי איזה רוח של מת תצא החוצה. ליד הבית הייתה גם גינה ציבורית בשם גינת שטראוס שם הייתי נוהג לשחק אם החברים שלי שאז עדיין לא היה טלפון סלולרי ומשחקי מחשב.

יידיש ולאדינו בבית

בילדותי דיברתי עברית, ההורים דיברו בניהם ביידיש או בספניולית כשרצו שאנחנו הילדים לא נבין. יידיש הייתה השפה שאבא שלי ידע מבית אבא שלו ומהישיבה בה למד, למרות שגם אבא שלי נולד בארץ ישראל ודיבר עברית מלידה. ספניולית -לאדינו, הייתה השפה שאמא שלי ידעה מבית אבא שלה שנולד בסלוניקי ביוון. בילדותי אהבתי מאוד לגדל ירקות בחצר הבית בו גדלתי. השקעתי מאמץ רב לעשות ערוגות ולזרוע זרעים של צנוניות, גזר, חסה….. אני הייתי מאוד שמח כאשר הזרעים היו נובטים. אחד הילדים של השכנים נהג "לגנוב" לי ירקות מהגינה, יום אחד ראיתי שהוא עושה זאת ורדפתי אחריו בחצר ולרוע המזל הוא נפל ושבר את היד שלו. הייתי גם בונה בית על העץ שבכניסה לבית ואמא שלי, סבתא אסתר מאוד לא אהבה שהייתי מטפס לבית על העץ כי היא פחדה שאני אפול משם אבל אני לא ממש שמעתי בקולה. מאוד אהבתי לאכול והייתי ילד דיי שמנמן שאהב כמעט הכל. במיוחד אהבתי את עוגות השוקולד שאמא שלי הייתה נוהגת לעשות משוקולד וביסקוויטים. לעיתים אמא שלי הייתה נוהגת להכין עוגה כזאת לאורחים והייתה שומרת אותה במקרר ואני הייתי מידי פעם אוכל מהעוגה בלי ידיעתה של אמא שלי. פעם קרה שאורחים באו וסבתא חשבה שיש לה עוגה במקרר וגילתה שאני אכלתי את  כולה. לבר מצווה קנו לי אופניים ומאוד אהבתי לטייל אם חברים בכל העיר תל אביב.

שירים בלאדינו

בילדותי שרנו שירים בעיקר בעברית. שירים כמו עגלה עם סוסה, אחינו הנהג, לכובע שלי 3 פינות. אני זוכר שיר בלדינו שאמא שלי, אסתר, הסבתא רבתא של מעין שנולדה בסלוניקי ודברה לאדינו, הייתה שרה . זה היה השיר "ומשה היכה בסלע"  איל משה חרבו לה פיידרה, אי קיטו קיטו לאוווה.  אני למדתי בבית הספר העממי בלפור בתל אביב. המורה למוזיקה היה אברהם רבקאי. אצלו למדתי לנגן על חלילית ואחר כך בכיתה ד' התחלתי ללמוד לנגן בחצוצרה. הייתי נוהג לנגן באירועים של בית הספר כמו יום עצמאות בהם הייתי מנגן את ההמנון וגם מחצרץ כאשר היו מניפים את הדגל של המדינה. ניגנתי גם בתזמורת הנוער תל אביב שאתה הייתי מנגן כאשר היו מגיעים אורחים חשובים לתל אביב וגם בעדלאידע בפורים. גם בצבא הייתי מנגן באירועים שונים למרות שבמקצועי הצבאי הייתי מדריך בבית הספר הטכני של חיל האוויר –לימדתי מכונאות מטוסי סילון. בילדותי הייתי משחק בעיקר בשכונת מגורי ברחוב בלפור שטראוס בא הרבנו לשחק משחקים כמו תופסת, מחבואים, גולות, גוגאים… מאוחר יותר בבר מצווה קיבלתי אופנים, בבית היינו משחקים באבני פלא שזה דומה ללגו של היום, היינו משחקים מונפול…. היו לי הרבה תחביבים ובניהם בולים, מעטפות של מסטיקים, ג'ולות, כרטיסי אוטובוס, קופסאות סיגריות (לא עישנתי).. מאוחר יותר אהבתי לבנות מטוסים מנייר ובכלל אהבתי מאוד את כל עולם התעופה ולא היה זה פלא ששירתתי בחיל האוויר, ומאוחר יותר הייתי גם מנכ"ל  בחברת "אל על".

בילדותי הלכתי לגן ילדים שהיה בשכונת נווה צדק שבדרום תל אביב היות ואז גרנו בשכונת סלמה, שהייתה בשכנות לנווה צדק. אני לא זוכר הרבה מגן הילדים, מלבד זאת שלא אהבתי את חג הפורים שבו אמא שלי הייתה מחפשת אותי לסקוטי עם השמלה האופיינית לתושבי סקוטלנד. כשהגעתי לכיתה א' התחלתי ללמוד בבית הספר בלפור, למרות שהיה מרוחק מביתי בשכונה סלמה. משפחתי עברה לגור ברחוב בלפור רק לקראת סוף כיתה א' כך שבמשך כמה חודשים הייתי הולך ברגל מדרום תל אביב עד בית הספר בלפור. מאוד אהבתי את ההליכה הזו שעברה דרך שכונת נווה צדק, שדרות רוטשילד ורחוב אלנבי. בדרך הייתי נעצר ליד אתר בנייה או ליד בור שחפרו בשדרה כדי להניח צינור, ליראות טרקטור שחופר ולא פעם כתוצאה מכך הייתי מאחר לבית הספר, הייתי מגיע באיחור הביתה מה שהיה גורם לאמא שלי "סבתא אסתר" דאגה ולעיתים לכעס רב.

גם היום אני חושב שזה היה יותר מעניין איך בונים בניין מאשר שיעור "בתנך". בבית הספר אחל מכיתה ד' התחלתי לנגן על חצוצרה והייתי חביבו של המורה למוזיקה, המורה ריבקאי. הייתי נוהג ללכת לחדר המוזיקה ולהתאמן בנגינה על חשבון הרבה שיעורים אחרים. מה שגרם לכעס רב של אמא שלי כשהיא גילתה את זה. הייתי מנגן בטכסים של בית הספר ואחר כך גם בטקסים מחוץ לבית הספר. אני זוכר את המורה לאנגלית מר רפפורט שהיה מאוד קפדן ולא אהב שהיינו מפריעים לו בשיעור ולמי שהפריע הוא היה נוהג להעניש על ידי זה שהיה דורש ממנו להעתיק את הסיפור the nightingale ,שהיה הסיפור הארוך ביותר בספר הלימוד. אני קיבלתי כל כך הרבה פעמים את העונש הזה שכבר ידעתי את הספור כמעט בעל פה…. בבית הספר התיכון למדתי בבית הספר עירוני ה שאז היה ברחוב מזא"ה. המחנכת שלי הייתה גם המחנכת של אמא שלי ושל אח שלי הגדול , גדי. כמו כולם למדנו תנך ומתמטיקה וביולוגיה וכימיה והכי אהבתי את השיעורים בפיזיקה ובאזרחות. הוויכוחים בכיתה על הדמוקרטיה היו מאוד מעניינים. לא אוכל להכחיש שלא מאוד אהבתי ללמוד ולשבת בכיתה שעות ארוכות . הייתי נחשב לבין התלמידים הפרחחים ובסוף כיתה י' עברתי מבית הספר עירוני ה לבית הספר שלווה.  בסוף כיתה יב' כשעשינו בחינות בגרות בדיוק פרצה מלחמת ששת הימים וחלק מהבחינות עשינו במקלט בית הספר.

את השרות הצבאי עשיתי בבית הספר הטכני של חיל האוויר שבחיפה. לימדתי מכונאות מטוסי סילון . זה היה שירות צבאי מאוד מעניין בו הייתי בעצם מורה בפנימייה הצבאית של חיל האויר .תמיד הלהיב אותי וגם עדיין היום לראות מטוס ממריא מהקרקע עם רעש המנועים החזק . זה תמיד נראה לי פלא. לאחר סיום שירותי הצבאי עברתי להיות איש מילואים ושם עשיתי הסבה לחיל השריון והייתי מכונאי טנקים. תמיד התגאיתי בכך שאני מכונאי מטוסים טנקים ויש לי רישיון טיסה ורישיון נהיגה על טנק וכמובן גם על מכונית ועל אופנוע….

היות ושרתתי קרוב לחיפה , למדתי גם באוניברסיטת חיפה שם עשיתי תואר ראשון בכלכלה ואחר כך תואר שני בטכניון בניהול תעשייתי . גם משפחה לתפארת הקמתי , יחד עם אידה, אותה הכרתי בבית הספר הטכני. נולדו לנו שלושה ילדים מקסימים , אסי (שהיום פרופסור למתמטיקה) קרן האמא של מעיין , (היום מנהלת שיווק בחברת שטראוס) וגיל (היום מתמחה בפתוח מערכות ממוחשבות). אני גאה בכך שיש לי שלושה ילדים עם בני ובנות זוג מקסימים ותשעה נכדים שהם נינים של אמא שלי , סבתא אסתר. ועדיין כמובן שהקשר החזק ביותר היה עם הנכדה הראשונה שלי, מעיין. היא ילדה מקסימה וחכמה ומרבה לחייך וכשהיא מחייכת העיניים שלה מתכווצות ולכן הייתי נוהג לקורא לה: "אין עיניים". אולי זה נובע גם מכך שמעיין אוהב מאוד לאכול סושי שהוא כידוע מאכל יפני והיפנים הם מלוכסני עיניים .

אני מאוד אוהב לראות את הקשר שיש בין הנכדים שלי ואני מאוד אוהב שהם באים לישון אצלי בסופי שבוע או שאנחנו הולכים ביחד לאכול במסעדה. כשאני מסתכל על המשפחה שלנו ובמיוחד על הנכדים , הם באמת מסמלים את העם היהודי בארץ ישראל . את השלוב של המקורות היהודיים ממזרח אירופה עם אלה מעירק והשורשים הארץ ישראליים החזקים שנבנו פה בישראל. גם האוכל המגוון שאנחנו במשפחה אוהבים מסמל את השלוב הייחודי הזה .

לאורך שנות העבודה שלי זכיתי לעמוד בראש חברות כמו חגלה, סלקום, אל על ואוניברסיטת לחיפה והיום אני עומד בראש אלוט שזאת עמותה שמסייעת למשפחות וילדים ובוגרים עם אוטיזם. הקושי בהתמודדות עם אוטיזם הוא אדיר וגורם לי להרגיש כמה אני בר מזל שכל משפחתי היא "רגילה". זה גורם לי גם לרצות לתרום לאלה שלא שפר עליהם גורלם. זאת חובתנו לחברה בישראל.

הזוית האישית

זאת הייתה חוויה גדולה מאוד מעצם ההזדמנות לעשות משהו ביחד ולהכיר אחד את השנייה טוב יותר. אני רוצה לאחל למעיין נכדתי שתגדל ותפרח ותמשיך להיות הילדה עם שמחת חיים והלוואי ותמיד תרצה להיות גם חברה שלי .

מילון

גוגואים
הגרעין של המשמש שאתו היו משחקים

פדאיון
הפֶדַאיון (בערבית: الفدائيّون) הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות ה-50 ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות ה-60. כבר לאחר מלחמת העולם הראשונה, בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, נקראו חברי אגודות מחתרתיות טרוריסטיות ערביות בשם הכולל אל פדאיה, שמשמעו "המוכנים למסור את נפשם". חברי האגודות נקראו "פדאיון" ולעתים כינו את עצמם בשמות כגון "אל-כף א-סודא" שמשמעו "היד השחורה".

ציטוטים

”\"חשוב להיות מסוגל להמשיך לחייך ולהיות אופטימי גם בזמנים בהם לא הכל מצליח\" “

הקשר הרב דורי