סבא שלמה במלחמת יום הכיפורים
שמי שלמה רימוני, השתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי, בבית ספר מבוא גליל באילת השחר.
נולדתי בקיבוץ בית השיטה בבית חולים עפולה. בגיל 3 וחצי, בזמן הפילוג ב -1951 עברתי עם הורי לקיבוץ איילת השחר. באיילת השחר עברתי את ילדותי ולמדתי בבית ספר עד כיתה י"ב. לאחר מכן התגייסתי לצבא, שירתתי בנח"ל, במסלול בני משקים שהיו מיועדים לפיקוד. שם הכרתי את גיורא צור מקבוצת כנרת, שלימים הפך לחברי הטוב. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים גויסנו לצבא. היינו יחידה קטנה, וביחידה כולם הכירו אחד את השני. גיורא צור, היה חברי הטוב ביותר, הכרתי אותו עוד לפני המלחמה והכרתי גם את כל משפחתו.
גיורא במדים
בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, נפגשנו כל היחידה בשדה התעופה בן גוריון, לשם הגענו במוניות. משם הטיסו אותנו במטוס לשארם א – שייח. כשהגענו למקום, תקפו אותנו מטוסים מצריים והפציצו אותנו. נשכבנו על הרצפה, ולאחר חלוף הסכנה ניגשנו להתארגן עם הכלים, והתחלנו לנוע לכיוון התעלה. נכנסנו לחניון יום והמתנו לקריאה להצטרף למלחמה. כשקיבלנו את האות להצטרף, התחלנו לנוע לכיוון התעלה, בדרך נתקלנו בהתקפות של מטוסים מצריים. באחת ההתקפות נפצעתי והתפניתי מהשטח לטיפול. הפינוי מהשטח נעשה בהליקופטר, לשדה התעופה ברפידים. מרפידים הועברתי ב"הרקולס" (מטוס גדול) לבית החולים בתל אביב. טופלתי בבית החולים, ולאחר יומיים הופיעה חיילת שהייתה קצינת קשר של חיילים בצנחנים. היא באה לבקר את החיילים הפצועים מפלוגתה. הסתכלתי עליה והיא עליי, ושנינו קפאנו במקום.
התברר שזו הייתה אחותו של גיורא, החבר הכי טוב שלי. הסתכלנו אחד על השנייה, היא ניגשה אליי בהססנות והתחלנו לדבר. היא שאלה מה קרה לי, ומה שלום האח שלה, גיורא, ואני עניתי לה שעד שאני פוניתי מהשטח, הכל היה בסדר. כמובן שבלבי קוויתי שכך יהיה. לאחר דיבורים נוספים נפרדנו לשלום, קיווינו שהכל ייגמר בשלום. לאחר יומיים בהם שהיתי בבית החולים, פגשתי שני חיילים פצועים מהיחידה שלי, שאלתי אותם מה קורה בשטח והם ענו לי: "אל תשאל אל תשאל, היו לנו הרבה הרוגים והרבה פצועים". כמובן ששאלתי אותם מה עם גיורא, והם ענו לי שהוא נהרג. הם הסבירו לי שהוא נפצע ואיבד הרבה דם, לא היה זמן לטפל בפצועים והוא מת מאיבוד דם. נכנסתי לשוק, רק לפני יומיים עוד אמרתי לאחותו שעד שעזבתי הכל היה בסדר, ופתאום הגיעה בשורה נוראית כזו. לימים נוצר נתק פסיכולוגי ביני לבין אחותו של גיורא, כי לא היינו מסוגלים לדבר אחד עם השנייה. הנושא היה טעון וכואב מאוד. כשנפגשנו בכל מיני אירועים, היינו מסתכלים זה על זו ולא מדברים. חזרנו לדבר כעשרים שנה מאוחר יותר, כאשר חמוטל בתו של גיורא התחתנה. הוזמנתי לחתונה ואמרתי בליבי שאני חייב לשבור את הקרח. וכך היה, כל החתונה ישבנו ודיברנו. עד היום אני בקשרים הדוקים עם אשתו של גיורא ז"ל ואחיותיו.
מכתב ששלח לי גיורא בו הוא מודיע שגם הוא מתחתן
החתונה של גיורא בקבוצת כנרת
הזוית האישית
סבא שלמה: היה כיף לעבוד עם הנכדה, לראות את השליטה במחשב, והקשב הרציני לסיפור. כמובן שזה מחזק מאוד את הקשרים עם הנכדה.
ענבר הנכדה: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבא, לשמוע את הסיפור שלו ולראות תמונות מילדותו.
מילון
הפילוג בשנת 1951היה משבר חריף שפקד את התנועה הקיבוצית בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, וגרם לפיצול בין תומכי מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) לתומכי מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת).(ויקיפדיה)
ציטוטים
”נכנסנו לחניון יום, והמתנו לקריאה להצטרף למלחמה“