מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור על ילדותו של בנו ברוך דביר

בנו לאחר שחגגו לו בר מצווה.
בנו כאשר היה בגיל 13 וחגגו לו בר מצווה.
מסופר על ילדותו, עלייתו ארצה, איך הסתדר ועל צבאו.

סיפור על הילדות של בנו (ברוך) דביר

נולדתי ברומניה, בעיר יאסי בזמן מלחמת העולם השנייה ב- 194055. משפחתי עברה לגור בעיירה פודול אילואייה (הגשר של לאה היהודייה), שם גודלתי על ידי אמי וסבתי חנה כאשר אבא שלי – אהרון, נלקח למחנה עבודה של משתפי הפעולה עם הגרמניים לעבודות מחצבה ובניית מסילות הברזל למשך שנתיים. משפחתה של אמא עזרה לאמי לגדל אותי ולשמור עליי מרדיפות הרומנים משתפי הפעולה עם הנאצים. עם גמר המלחמה, אבא חזר הביתה, לפודול אילואייה, ולמעשה התחיל לבנות את ביתנו ולדאוג למשפחה. באחת התמונות צולמתי אבי ואני, כאשר אנחנו הולכים לשוק לחפש אוכל למשפחה. תמונה שזכורה לי לאורך כל חיי. המצב בעיר יאסי היה מאוד קשה מאחר ושם נערכו רדיפות ביהודים, וחלק גדול מהם, נשלחו למחנות הנאצים. בעיירה פודול אילואייה ישנו בית קברות יהודי עתיק, בו נקברו בקבר אחים, יותר מ- 1400 יהודים.

בשנת 1944-1945, נכנס הצבא הרוסי לאזורים ברומניה, כמו כן גם לפודול אילואייה. בחצר שלנו מאחורי הבית, התמקמה יחידה רוסית של חיילים, שהתנהגו אלינו בצורה טובה ואנחנו נתנו להם אוכל ומים. באמצאותם למדתי לדבר רוסית, דבר שעזר לי לדבר איתם כילד ובהזדמנויות שונות לבקש מהם לא לפגוע בבני משפחתי כאשר החיילים היו משתכרים והיו מתכותתים עם אורחי רחוב.

בשנת 1946, הלכתי לכיתה א', ולמעשה התחיל משטר קומניסטי, בו התחילו ללמד אותנו מה זהקומניז וכיצד צריך להתנהג אחד כלפי השני. כמו כן, קיבלנו עניבה אדומה, (כדוגמא של העניבות של הצופים בארץ). בכיתה שלי היו עוד 3 ילדים יהודיים וכל השאר, כ-20 ילדים, היו רומנים-נוצרים. הילדים היהודים היו מאוחדים ולא נתנו לילדים האחרים לריב איתנו. אחד שמר על השני. כך המשכנו במשך כל השנים כאשר במקביל התחילה התנועה הציונית "גורדוניה", שאבא שלי היה יושב ראש שלה בעיירה. התחילו להגיע שליחים מארץ ישראל ולספר על הארץ וההיתיישבות בה. במקביל, אחד לשבוע ביום ראשון, היינו הולכים לבניין סמוך לבית הכנסת על מנת ללמוד את הא' – ב'. וכך היה פעם בשנה ששמענו על השפה העברית. פרט לכך בחגים היינו הולכים עם סבא וסבתא לבית הכנסת והיינו שומעים תפילות. לא תמיד המתפללים ידעו להסביר את משמעות המילים למרות שהתפללו מתוך ספרי הקודש והיו מקריאים מתוך ספר התורה.

משנת 1947 כאשר המשטר הקומיניסטי כבר שלט ברומניה, הורי הגישו בקשות לעלות לארץ ישראל ונידחו, תחילה על ידי המשטר הרומני, ובהמשך, על ידי האנגלים ששלטו בארץ. ולמעשה באותה תקופה עדיין שלטו הבריטים בארץ ולא ניתנו גם היתרים לעלות לארץ ישראל. רק בסוף 1948 לאחר הכרזת הקמת המדינה, הורי התחילו להגיש שוב בקשות לקבל היתר לעלות לארץ ישראל ובשנת 1951 קיבלו היתר לעלות לארץ. נסענו מיאסי ברכבת לבוקרשט (עיר הבירה), ומשם המשכנו ברכבת לקונסטנצה, עיר נמל בים השחור.

עלינו לישראל באונייה טרנסילבניה. הגענו לחיפה וזכור לי כילד שעברנו תהליך של קליטה על ידי גורמי הסוכנות והופנינו לקרובי משפחה של אבא בכפר יהושוע, למשך שישה חודשים כהכשרה חקלאית. אבא התחיל לעבוד אצל החקלאים בכפר יהושוע, עבודה שלא הייתה מוכרת לו. מדי פעם, הייתי מצטרף אליו לעבודת השדה כמו איסוף תפוחי האדמה, קטיף שזיפים, קטיפת קלחי תירס ועוד… זכור לי שכפרס ראשון זכיתי לקבל פרגית (תרנגולת קטנה) אותה גידלתי במשך שנים. אמא החלה לעבוד אצל משפחה כתמיכה בתינוקת קטנה ובעבודות משק הבית. אני התחלתי את שנת הלימודים בלי לדעת את השפה, ביחד עם ילדי כפר יהושוע. היה מאוד קשה, ולמעשה אחד המורים ידע קצת עיידיש והוא תמך בי על מנת להתחיל ללמוד עברית.

כעבור שישה חודשים, הופנינו כמה משפחות למשקים חקלאיים והגענו לכפר יחזקאל, שם בנינו את ביתנו. כמובן שאני התחלתי ללכת לבית הספר בעפולה. שם למדתי במשך שנה, למעשה, כבר ידעתי קצת עברית ומצאתי חברים רבים שיכולתי לתקשר איתם. שנה לאחר מכן, ילדי כפר יחזקאל, הופנו לבית הספר בקיבוץ גבע. שם למדתי במשך שלוש שנים.

הורי, הפכו להיות חקלאיים בכל התחומים, החל מגידול גן ירק אשר קיבלו הדרכה, גידול לול לעופות וכמובן, קיבלו פרה והתחילו ללמוד לטפל בה, לחלוב ולגדל עגלות ולהרחיב את המשק. אני כמובן הצטרפתי לכל עבודות המשק וליוויתי אותם בכל זמן שלא הייתי בבית הספר או בסופי שבוע. למעשה, כל בני הבית, עסקו בעבודה במשק מבוקר מוקדם, ועד חשכה. המשק התפתח והתרחב, ולמעשה אחרי שנים רבות הגענו ל- 45 עד 50 ראש פרות ועגלות.  כמובן שההתאקלמות בתרבות החדשה שלא ידעתי אותה לפני עלייתי ארצה, איפשרה לי, להשתוות לבני כיתתי בכפר יחזקאל. כך גם בבית הספר, שעברנו כולנו מקיבוץ גבע לעין חרוד, בית הספר המשותף. שם פגשתי חברים וחברות נוספים ובמקום זה גם נפגשתי עם נערים ונערות שבאו מארצות שונות, כמו: פולין, ארגנטינה, אורוגווי ועוד… הלימודים היו יותר קשים בגלל שמקצועות יסוד כמו תנ"ך והיסטוריה, היו לי חסרים, אך חבריי לכיתה והמורים, עזרו לי להתגבר על החומר החסר, וכך יכולתי להיות כמו כל הילדים, ואני יכולתי לעזור להם במתמטיקה ובהנדסה.

אני התאקלמתי עם חבריי וחברותי בכפר יחזקאל. היינו חבורה של כ- 15 ילדים בשכבה, ולמעשה, כל יום שישי היינו נפגשים ומבלים במסגרת חוג של הנוער העובד. אחת לחודש היינו מטיילים ברחבי ארץ ישראל בטיולים של בני המושבים. אלה היו טיולים רגליים, להכרת הארץ והצומח בכל מקום ומקום. כך למדנו להגדיר צמחים, ולהכיר את הצומח בכל אזור ואזור. כמו כן, נוצרו קשרים עם ילדים ממושבים אחרים והיינו מבקרים אחד את השני בסופי שבוע. כך הצלחתי להכיר את ארץ ישראל.

בסיום בית הספר, התגייסתי לצה"ל, לחיל השריון, ושם הכרתי חברים רבים מהרבה ארצות, ולמעשה קיבוץ גלויות שלם. פרק חיים חשוב ומעניין, שלמעשה, לימד אותי ונתן לי את התחושה של הרכב עם ישראל. לאחר מכן, הלכתי לקורס מפקדי טנקים, וניהייתי מפקד של ארבעה אנשים, ובהמשך, נשלחתי לקורס קצינים וניהייתי מפקד מחלקה בחיל השריון.

הזוית האישית

השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי

מילון

היתר
אישור לעלות לארץ.

כפר יחזקאל
כְּפַר יְחֶזְקֵאל הוא מושב עובדים בעמק יזרעאל, בתחום השיפוט של מועצה אזורית הגלבוע. גובהו כ-20 מ' מעל פני הים, והוא שוכן מצפון לכביש 71, כביש עפולה-בית שאן, כ-6 ק"מ דרומית מזרחית לעפולה. לידו נמצאים קיבוץ גבע והגן הלאומי מעיין חרוד. על-פי אתר המועצה האזורית, נכון לתחילת שנת 2007, יש בכפר כ-80 נחלות חקלאיות ובהן 110 משפחות, ועוד כ-60 משפחות של לא-חקלאים.

ציטוטים

”"הילדים היהודים היו מאוחדים ולא נתנו לילדים האחרים לריב איתנו. אחד שמר על השני".“

הקשר הרב דורי