מאגר סיפורי מורשת

שמי דב נולדתי בשנת 1938 ברומניה. אחרי שעברנו את תלאות מלחמת העולם השנייה וחזרנו לעיירה אויוארה (בהונגרית) או אוקנה מורש (ברומנית) שברומניה, מצאנו את הבית קצת הרוס וריק, כי בזמן המלחמה היינו צריכים לעזוב את הבית בגלל שהצבא ההונגרי עמד להגיע למקום. התחלנו לאט להשתקם ולנסות להחזיר את החיים למסלולם, היינו שבע נפשות בבית, המקום היה קטן מאוד, הפרנסה הייתה מצומצמת, ולאט לאט חזרו עוד יהודים לעיירה, בית הכנסת שוקם, מינו רב חדש והייתה שחיטה כשרה, כי רוב האנשים היו דתיים ומרכז חיי היהודים התמקם בבית הכנסת. לפני הצהריים הילדים היו הולכים לבית ספר נוצרי, ואחר הצהריים היו מתייצבים בבית הכנסת, זה היה נקרא "חיידר" ולמורה קראו "מלמד" וככה היינו לומדים עד הערב. האבא או אחי הגדול היה אוספים אותי ואת אחיי הביתה.

הערה: אחרי המלחמה באה משפחה אחת לעיירה שלנו שלא גרה לפני זה במקום והתמקמה בדיוק ברחוב שלנו, לא רחוק מאתנו וגם להם במקרה שם המשפחה היה משפחת גנץ, אבל לא היה קשר משפחתי בינינו, כמובן שנקשרנו מאוד זה לזה ולימים אחרי שאימנו נפטרה האימא שלהם גם שמרה עלינו ועזרה לנו הרבה בענייני הבית, והנכד שלה זכה ברבות הימים להיות רב אלוף (הרמטכ"ל) של ישראל ושמו היום: בני גנץ.

אנחנו האחים היינו בתנועת בני עקיבא, בכל שבת היו פעילויות שכללו הרצאות על ישראל, וגם אי אילו משחקים ולפעמים היה מגיע מישהו מהסוכנות או מעליית הנוער והייתה הרצאה גם למבוגרים, עד שבאה הבשורה המיוחלת שיש רישום לעלייה, דרך עליית הנוער ובני עקיבא. כמובן שבתור ילדים מאוד שמחנו ורצינו לעלות לישראל בעקבות ההרצאות שהביאו לנו ושכנעו אותנו שמקומם של היהודים בעולם הוא בארץ ישראל, הבשורה פשטה במהירות כמו אש בשדה קוצים, והתחיל הרישום. כל משפחה עם הסיבות שלה ולקח זמן רב עד שפחות או יותר התייצבה הרשימה.

בינתיים אצלנו בבית אימי נפטרה צעירה מאוד בגיל 39 היא השאירה אחריה חמישה בנים ובעל בבית. האבא עמד בפני שאלה לא פשוטה, הוא היה יכול לשלוח שלושה ילדים קטנים לישראל (אחד בן שלוש עשרה, השני בן אחת עשרה וחצי, והשלישי זה אני דב בן השמונה).הקטן ביותר מרדכי והגדול ביותר אריה (מבין כל חמשת האחים) נשארים בבית זה אומר שהוא צריך להיפרד משלושה ילדים ומי יודע מתי יראה אותם שוב. לאחר התלבטויות רבות הוא החליט לשלוח את שלושתנו לישראל. כמובן שאנחנו שמחנו, ואחרי זמן מה קיבלנו תאריך לנסיעה, החלו ההכנות ויום הפרידה הגיע.

יצאנו באותו יום בערב לתחנת הרכבת כל המשפחה, עם תיקים ותיקי גב, וכל מה שיכלנו לקחת, בעיקר מזון שיהיה לנו לדרך. היו עוד הרבה אנשים מהעיירה שגרנו בה, כל הנוסעים והמלווים, וההתרגשות הייתה בשיאה, בכינו הרבה הסיטואציה הייתה מאוד לא פשוטה כשהרכבת הגיעה לאסוף אותנו, הפרידה מאבא והאחים הייתה קשה. בפנים כבר היו אנשים שבאו ממקומות אחרים. (נסענו ברכבת משא ולא רכבת שנועדה לנוסעים). היה אחראי בקרון והוא דאג להושיב את כולם. הרכבת נסעה ועצרה בתחנות ועלו במהלך הדרך עוד אנשים לנסיעה בדרך לישראל, כך שהקרון התחיל להיות כבר די צפוף.

מדי פעם בתחנות מסוימות היו מכניסים מזון לקרונות שיהיה אוכל לאנשים, היעד הסופי שלנו היה להגיע לבולגריה, לנמל בורגאס (בערך כשבועיים נמשכה הנסיעה), רכבות נוספות הגיעו אל היעד. אותנו הצעידו לתוך הנמל בצורה מסודרת פחות או יותר ואנחנו אנשים רבים, ילדים, מבוגרים והנה פתאום אנו רואים שתי אניות משא גדולות והשמועה שאיתם אנו נפליג לישראל עברה מהר.

זאת היא הפעם הראשונה שאני רואה ים ואוניה, כמובן שמאוד התרגשנו. אחרי המתנה, הקבוצה שלנו קיבלה הוראה להתקדם לעבר האונייה התקרבנו וראיתי שכתוב עליה "עצמאות" ואנשים עולים עליה, אחרי זמן מה גם התור שלנו הגיע. כמובן ששלושתנו האחים תמיד השתדלנו להיות ביחד. לקחו אותנו אל תוך בטן  האנייה למקום שהיה ממוען בשבילנו. היו שם דרגשים מעץ מלמטה ועד למעלה עם מרווח בניהם של חצי מטר שאפשר יהיה להיכנס ולשכב. כמובן שהיו סולמות בשביל להגיע לדרגשים העליונים, כך שכל המחסנים של האנייה שימשו הפעם "לאחסן" את כל העולים שעולים לארץ.

אחר כך נודע לנו שעל האנייה שלנו עלו כ-8000 עולים. ועל האנייה השנייה שאת שמה לא ידעתי עלו כ-7000 עולים. לפנות ערב התחילה התזוזה, רוב האנשים היו על הסיפון, והייתה התרגשות גדולה. הצפיפות הייתה גדולה ואחרי ההתרחקות מהנמל חילקו לפי הקבוצות את ארוחת הערב, ואחרי כן חנכנו את הדרגשים ויכולנו להם. למחרת קמנו, עלינו לסיפון וראינו מסביב רק ים ובמרחק מה ראינו גם את האנייה השנייה. התנאים באנייה לא היו אידאלים לכל כך הרבה אנשים. שירותים היו שרשרת בורות שפונה ישר לים, המים בברזים היו מי מלח ומים לשתייה קיבלנו בחלוקה עם האוכל. ובתנאים אילו שטנו כשישה ימים.

בבוקר למחרת עוברת שמועה שרחוק באופק משני צדי האנייה ישנם אוניות  מלחמה בריטיות, וככל שעובר הזמן אוניות המלחמה נראות יותר ברור ויותר גדולות ומספרם נהיה יותר. בסוף ספרנו כשמונה/תשעה מהן מסביב לנו. אנחנו המשכנו לשוט כרגיל והסיפון למעלה היה מלא אנשים, כל כמה זמן עברה שמועה אחרת. מה שהיה בטוח זה שהאנגלים רצו שאנחנו נשוט לכיוון קפריסין, ואנחנו הודענו להם שאנחנו נוסעים לכיוון ישראל. בינתיים אוניות המלחמה שלהם התקרבו יותר אלינו כחלק מהפחדה ואיום.

באותו הזמן האנייה הייתה בקשר עם מפקדת ההגנה בארץ לקבלת הוראות, וכנראה אחרי הרבה שיקולים, הראשית ביניהם (מספר האנשים הגבוה בין שתי האוניות) תשוט לעבר קפריסין וספינתנו החלה לשנות כיוון ולשוט לעבר קפריסין. בין אנשים התעוררו ויכוחים גדולים, חלק טענו שלא היה צריך להיכנע לאנגלים ולהמשיך לשוט לארץ וחלק טענו ההפך. אחרי שייט של כמה שעות, הגענו לנמל בעיר לרנקה שבקפריסין. נקשרנו לרציף וקיבלנו הוראה לארגן את הדברים שלנו לקראת הירידה מהאנייה. לקראת ערב, הגיע התור שלנו לרדת מהאנייה. עלינו על משאית צבאית והתחלנו לנסוע לכיוון לא ידוע לנו, ואחרי כמה שעות נסיעה הגענו למקום וראינו הרבה אוהלים, צריפים ומסביב מגדלי שמירה מאוישים בחיילים בריטים, עמודי תאורה וגדר תיל בגובה משמעותי.

כשנכנסנו למחנה בדקו את כל הכבודה שלנו שהבאנו מהבית, וריססו אותנו ב-די-די-טי וכל דבר שיכל לשמש ככלי התקפה החרימו לנו. אחרי כל זה הלכנו לאוהל מוכן ל-15 איש והיו בו מיטות, סדינים ושמיכות ולאחר מכן התארגנו ללילה. הכול כמובן עם עזרת המדריכים של בני עקיבא. למחרת קמנו, תפילה והתארגנות לארוחת בוקר, היו מין פחונים ששימשו לדברים כאלה, האוכל בכללותו היה די מצומצם. לאנגלים הייתה בעיה לכלכל אלפי עולים במחנות, אני זוכר שהייתי מסתובב הרבה משעות היום רעב, היינו לפעמים מבקשים מהחייל במגדל השמירה שיזרוק לנו איזו שהיא קופסת שימורים, לפעמים הוא הביא ולפעמים לא. וביתר הזמן היו פעולות בני עקיבא, לומדים עברית הרצאות באידיש על ישראל וכל הזמן שואלים מתי עולים לארץ? כמובן שאף אחד לא ידע. אבל מדי פעם הייתה באה הוראה, קבוצה הייתה מתארגנת והיו באים משאיות ולוקחים אותם לנמל ליציאה לישראל והיינו מקנאים בהם. היו עוד כמה מחנות קרובים אחד לשני שהחיבור ביניהם היה בעזרת גשרים שאיפשר לעבור בין אחד לשני, אז כל היום אנשים טיילו בין מחנה אחד לשני גם בשביל להעביר את הזמן וגם לחפש מכרים. לפעמים האנגלים היו סוגרים גשר אחד בשביל לחפש משהו במחנה. הכמיהה לעלות לארץ הייתה גדולה מאוד, בייחוד לגילאי יוצאי צבא.

אמחיש את זה בסיפור הבא: יום אחד פרצו מספר כלי רכב אנגלים לתוך המחנה והטילו עוצר, הם התחילו בחיפושים ולא ידענו אחרי מה.רק אחר כך נודע לנו שחברי הגנה מהמחנה חפרו מנהרה מהבית שימוש הציבורי אל מעבר לגדר תיל של המחנה ומשם לפי פגישה מתואמת עם כלי שייט שחיכה להם קרוב לשפת הים, הם עלו עליה והפליגו לישראל. וכך העברנו שלושת האחים במחנה שישים כחמישה חודשים עד שבאה ההוראה ליציאה לישראל, בדיקת מסמכים, עלייה למשאיות, עלייה לאניות, הפלגה לתל אביב יפו וירידה לחוף על ידי סירות משוטים. שתי האחים שלי שהיו גדולים ממני  הלכו לכפר הנוער הדתי, כפר חסידים ואילו אני שהייתי הקטן שלחו אותי למוסד "יקיר"- כפר הרואה ליד חדרה, ששם הייתי כשש שנים ואחר כך עברתי לקיבוץ טירת צבי והשאר היסטוריה.

הזוית האישית

רן: היה לי כייף ולמדתי המון דברים שלא ידעתי מהילדות של סבא ושמחתי על הזכות הזו.

דב: אני הרגשתי שהנכד מאוד רצה לשמוע ולהכיר מה עבר עליי ואני כאן כדי לספר ושמחתי על ההזדמנות לשתף ולהעביר את הסיפור לדורות הבאים.