מאגר סיפורי מורשת

אחרי הקמת המדינה פרצה מלחמת השחרור, ובאמצע המלחמה הוכרזה הפסקת אש, שקראו לזה הפוגה. אני הייתי אז בן 7 וגרתי בקיבוץ בית השיטה, בבית הילדים עם ילדים בני גילי. בבית השיטה לא היו אופניים אבל נורא רצינו אופניים, העיר בית שאן שנמצאת כשבעה קילומטר מהקיבוץ הייתה עיר ערבית ובמלחמה כל הערבים עזבו את העיר ועברו לירדן והעיר נשארה ריקה (עיר רפאים).

ואז חבר שלי מהכיתה הציע לי "בוא נחפש אופניים בבית שאן". הלכנו ברגל 7 ק"מ, העיר הייתה ריקה מאנשים, אבל די הרוסה בגלל המלחמה. התחלנו לחפש בין ההריסות אופניים… מצאנו גלגל של אופניים, המשכנו לחפש ומצאנו עוד גלגל ואז המשכנו לחפש ומצאנו שלד של אופניים בלי גלגלים, בלי דוושות, בלי שרשרת, ובלי מעצורים. הרכבנו את הגלגלים שמצאנו קודם והיו לנו כבר חצי אופניים, אז איך רוכבים על אופניים בלי דוושות ושרשרת? רוכבים בירידה והאופניים נוסעות לבד ומקבלות תאוצה, אבל איך עוצרים אותן בלי מעצורים? פשוט מפילים אותן ונופלים ומקבלים שפשופים בכל הגוף! אבל מרוב שהתלהבנו לא שמנו לב לפציעות והמשכנו לנסות עוד מספר פעמים. עכשיו דחפנו אותן ברגל עד לקיבוץ.

כל הילדים בקבוצה התלהבו וגם הם רצו לרכב. הקיבוץ היה בנוי בשיפוע, לכן כל הילדים ואני עלינו לנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ והסתדרנו בתור וכל אחד גלש עם האופניים בירידה והחזיר אותן ברגל בעלייה ואז הבא אחריו גלש עם האופניים בתורו וכך הלאה.

המצאנו מעצור על ידי שפשוף הסנדל עם הרגל בגלגל הקדמי וכך הסנדלים נשחקו ונהרסו. לאחר זמן, אחד ההורים הביא מהעיר דוושות ושרשרת וכך השלמנו את האופניים הראשונים של הקיבוץ והם היו לאופניים של כל חברת הילדים (בקומונה).

הזוית האישית

יובל שרון: היה לי נחמד לספר לנכדה שלי על הילדות שלי בתקופת הקמת המדינה.

גלי: היה לי מעניין לשמוע סיפורים על הילדות של סבא וכייף לפגוש אותו בזמן הלימודים.