מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי אדה ברנר ואני אספר לכם קצת על עצמי: אני אימא של אבא של ליאת, המתעדת. נולדתי באורוגוואי בעיר בשם מונטווידאו, זו עיר הבירה של אורוגואי. יש לי אח בכור שנולד גם באורוגואי ועלה לארץ לפני כ-30 שנה בערך. קוראים לאח שלי אמיר והמשפחה שלי (ההורים שלי וסבא וסבתא שלי) נולדו בפולין. הם עברו לאורוגוואי לפני מלחמת העולם השנייה.

כאשר הייתי קטנה למדתי בבית הספר היהודי והייתי בתנועת נוער. הילדות שלי הייתה מאושרת מאוד. אחרי שהתחתנתי הייתי פעילה במועדון ויצו בינלאומי. בשנות העשרים שלי למדתי באוניברסיטה הוראה למתמטיקה ופיזיקה. הצלחתי טוב מאוד, קיבלתי פרסים רבים ותעודות רבות כמורה לפיזיקה ומתמטיקה.

בשנות השלושים של המאה הקודמת, באורוגוואי גרו הרבה יהודים שהגיעו מאירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. אורוגווואי הייתה בין אחת המדינות שהיו בעד החלטת חלוקת האו״ם של ״שתי מדינות לשני עמים״ בנובמבר 1947.

במהלך חיי הייתי מאוד קרובה לסבתא וסבא שלי. סבתא שלי בישלה בעצמה מאכלים מיוחדים כל ערב שבת: במיוחד זכור לי שהיא אפתה שתי חלות קטנות רק לי ולאח שלי. בכל שמחת תורה סבא שלי חיכה לי בבית הכנסת עם דגל שמחת תורה.

החיים באורוגואי

אורוגואי היא מדינה דמוקרטית, כמו ישראל. יש שם בחירות כל חמש שנים אבל לא תמיד היה ככה: במשך שתים עשרה שנים הייתה שם דיקטטורה (רודנות), והייתה מלחמת אחים. אנחנו היינו צעירים והיה קשה לעבוד ולזוז ברחובות, הרבה צעירים היו בכלא וגם נפטרו. אחרי שהתחתנו, בעלי ואני, חשבנו לעשות עלייה לישראל. אבל הזמן כבר עבר ונולדו לנו שני בנים. לראשון קראו נתן ולשני רוני. בגלל זה נשארנו באורוגוואי.

הבנים שלנו למדו בבית ספר יהודי וגם השתתפו בתנועות ציוניות, כמו ׳השומר הצעיר׳ וכמו ׳צופים׳. בשנת 1991 נתן, הבן הבכור שלי, הגיע לארץ ישראל במסגרת תנועת "השומר הצעיר" וגר בישראל כמעט שנה. לאחר מכן נתן חזר לאורוגוואי למשך חודשיים. אחריי חודשיים הוא עלה לארץ ישראל בזמן מלחמת עיראק הראשונה.

המלחמה ההיא הפתיעה אותנו וגם הוא היה לבד שם, אנחנו לא היינו אתו. אחרי ארבע שנים הבן השני שלי (בשם רוני) עשה גם הוא עלייה. ההורים שלי היו זקנים מאד ונשרנו איתם באורוגוואי. ביקרנו את הבנים שלנו בכל שנה. הבנים שלי גרו בקיבוצים, למדו והתגייסו לצבא. במהלך שירותם הצבאי הם היו חיילים בודדים והמצב הזה לא היה קל בשבילם.

אנחנו כעת גרים בישראל כבר שלוש שנים. הגשמנו את החלום שלנו לעשות עלייה לארץ ישראל.

חפץ מיוחד שעובר במשפחה

החפץ שסבתא תרצה לספר עליו הוא מכתש ועלי. סבתא שלי הביאה אותו אליי בגיל 22 כשסבתא שלי נפטרה. היום החפץ נשמר בבית שלי ליד שולחן האוכל ומשמש ליופי ולזיכרון סבתא שלי. החפץ נמצא אצלנו במשפחה עוד לפני כ- 100 שנה בערך. הוא גדול ,יקר, יפה ועשוי מברונזה. הוא משמש כדי לכתוש אוכל לגרגירים. השימוש בו נעשה כדי לכתוש גרגירים, פעם היו משתמשים בזה הרבה מאוד. בחרתי להביא את החפץ הזה כי זה חשוב לי מאוד: זה מזכיר לי את סבתא שלי.

הזוית האישית

הנכדה ליאת: אני אהבתי מאוד לשמוע קצת אל העבר שלי, מה היה פעם, על המשפחה, על הילדות של אבא שלי ומאוד אהבתי לשמוע דברים חדשים, סיפורים מעניינים ועוד הרבה דברים אחרים. אהבתי להיות חלק מתוכנית זו כי זה מעניין מאוד ללמוד על העבר שלי, על סבתא שלי ועל הרבה דברים אחרים שלא ידעתי עליהם. תוכנית זו מלמדת בצורה שונה – כיפית ומעניינת מאוד.

סבתא אדה: התכנית הייתה חוויה מדהימה. להכיר ולדעת מה הנכדה שלי עושה במהלך היום בבית הספר היה מרתק עבורי. וכל פעם ללמוד דברים חדשים שלא ידעתי. לדעתי חשוב להיות בתכנית הקשר הרב דורי כי לומדים על הנכדים הרבה וזה חוויה גדולה וכיפית.

תודה לכם שנתתם להיות חלק מהתכנית הזו.