מאגר סיפורי מורשת

שמי תמר שגב, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא שלי, יהושע כלפון. סבי סיפר לי את סיפור העלייה שלו ממרוקו מהעיר צפרו / סְפְרוֹ לארץ ישראל.

סבא מספר על העלייה 

גדלתי בעיר "סְפְרוֹ" במרוקו, חמש נפשות בחדר קטן עם מטבחון קטן. אזור המגורים היה בתוך ה"מלאח" שהיה גטו שבו ריכזו את כל היהודים על מנת לשלוט בהם ולעקוב אחרי תנועותיהם ומעשיהם.

הלימודים היו דתיים בלבד כמו תורה ומשום שלא היה גני ילדים במרוקו, הילדים גדלו בבית עד גיל שבע, והלכו למקום שנקרא "חדר" שהיה סמוך לבית הכנסת שם למדו את אותיות הא-ב' ואת הברכות שמברכים לפני האוכל. מי שהלך לבית ספר הלך לבית ספר דתי לפעמים למדו כמה קבוצות גיל ביחד באותה כיתה. המשמעת הייתה קשה מאוד וילדים שהפריעו או איחרו היו מקבלים הצלפות במקל בקצות האצבעות. רוב הילדים לבשו בגד הנקרא ג'לבייה וכיפה שחורה עשויה מלבד.

היחסים בין שכננו הערבים היו טובים בדרך כלל, אבל החוקים היו קשים מאוד: יהודי לא יכול היה לעבור ברחוב שבו היה מסגד ערבי כשהוא נועל נעליים, הוא היה חייב לחלוץ את הנעליים וללכת יחף בדרך שהייתה מלאה באבנים חדות ופוצעות, בכל מקרה של ויכוח בין יהודי לערבי היה חייב להסתיים בצדקתו של הערבי, ואם היהודי היה הולך לרשות על מנת להתלונן כי רימו אותו, גנבו אותו או שדדו אותו, היהודי היה מושלך מיד לצינוק מוכה עד זוב דם, היו מגלחים את שיער ראשו.

במרוקו היו שני סוגי תרבושים: אדום ושחור. הערבים הלכו רק באדום ואת היהודים חייבו ללכת רק בשחור, בכדי שיהיה קל יותר לזהות אותם. ליהודים היה אסור ללמוד מקצועות חופשיים בעיר הבירה כמו עריכת דין וכל מקצוע אקדמי אחר. היהודים יכלו ללמוד רק בחדרים של בית הכנסת לימודי ישיבה ולא מקצועות ליבה. היהודים למדו מקצוע רק בדרך של שולייה במקצועות פשוטים ביותר כמו סנדלרות נגרות חייטות נפחות וכדומה. חוץ מלמודי תורה לא הייתה השכלה כללית כלשהי. ישנו סיפור על ילד שהיה חולה מאוד והוריו שהיו בעלי אמצעים שלחו אותו לעיר הגדולה כדי להתרפא.  כשהילד חזר בריא ל"מלאח" הוא סיפר בהתפעלות לילדים את חויותיו מהביקור בעיר בגדולה למשל, שיש לאנשים שם כדור מזכוכית שאיפה שהם תולים אותו על התקרה הוא מאיר כמו אלף נרות והפלא השני משהו מנחושת שנקרא ברז ואיפה שאתה תוקע אותו בקיר יוצאים דרכו מים כמו מעיין המתגבר.

כילד אני זוכר, שהיינו הולכים הרבה ברגל עד לאיזו חצר שזיתים שחורים נופלים לכביש. היינו באים עם זיתים האלו הביתה ואמי הייתה מחלקת את הזיתים: חמישה זיתים לכל ילד וזאת הייתה ארוחת הערב עם פרוסת לחם יבשה.

לא הייתה מרפאה או צרכניה אז הילדים גדלו באופן טבעי: מי שנפצע חבשו אותו וזהו. המצב היה כל כך קשה היות ולא הייתה רפואה כלל: לא מתקדמת ולא בסיסית, כך שלפעמים אם תינוק בזמן לידה היה מתהפך עם הישבן לכיוון היציאה היולדת הייתה ממשיכה להתייסר במיטה עד שהיא הייתה מתה יחד עם התינוק. היו מקרים שאישה ילדה עשרה ילדים מתים עד שנולד לה אחד חי שהחזיק מעמד בחיים.

סבתי, הייתה בת 26 כשהייתה בהריון בילד הרביעי ומכיוון שהיא נחשבה לאישה משכילה יותר  ותרבותית. היא הלכה לרופא צרפתי בעיר אחרת (רופאים ערבים כמעט ולא היו) הרופא בדק אותה וקבע שהתינוק נמצא במצב עכוז וגם סבל מבעיה לבבית מסוימת. ככל שהזמן התקרב לזמן הלידה האווירה נעשתה קודרת כי ידעו שהילד והיולדת לא יישארו בחיים. כשהגיע זמן הלידה כמובן לא הזמינו מיילדת, הגברים ישבו בחדר אחד, קראו תהילים כל הזמן ובחדר השני שכבה סבתי ומסביבה נשים שקוננו ובכו על מותה הקרב. לפתע התינוק התהפך ברחם ונולד בלידה בריאה לחלוטין. כשהתינוק יצא אחת הנשים שמה אותו בשמלתה כשהיא מחזיקה את השמלה בשתי הידיים. צעקות הכאב והאסון הפכו בין רגע לצהלות שמחה שנפוצו בכל הגטו (מלאח).

לאחר שמונה ימים בברית המילה החליטו לקרוא לו בשם הכי מתאים: "יצחק", כי הרופא אמר שהוא חושש שהתינוק ימות, האנשים בכו ואלוהים שידע את הסוף הטוב, צחק. מכאן אנו למדים על פתגם ידוע ונפוץ בכל עדות ישראל: "אדם מתכנן ואלוהים צוחק". כאמור זה היה הילד הרביעי של סבתי, טקס הברית התקיים במפגש של ה"מלאח" בבית הכנסת "אם הבנים" ואז בנוכחות כל הבנים, סבתי ניגשה להיכל, פתחה את הארון שמה את היד על ספר התורה ונשבעה בקול רם מול כל החוגגים שהיא תמשיך ללדת כל זמן שאלוהים יאפשר לה זאת.

לימים לאחר שסבתי עלתה לארץ המשיכה ללדת, ארבע עשרה ילדים סה"כ. באחת הלידות כאשר ראו האחיות שנולד לסבתי ילד בריא במשקל של 4.5 ק"ג ,התחילו ניסיונות של אחיות של בית החולים לשכנע את סבתי למסור את הילד לאימוץ, בגלל בעיות כלכליות ומספר הילדים הגדול שיש לה. אמרו לה שהיא כמעט לא תרגיש שהילד יחסר. סבתי ענתה להם שלאדם יש 20 אצבעות וגם אם אצבע אחת נפגעת כל הגוף כואב.

הגענו בשנת 1948 לארץ, כשהייתי בן שש. ברחנו באישון לילה כשהערבים הבריחו אותנו תמורת הרבה כסף. הבריחה הייתה סודית ביותר כי אם הדבר היה נודע לערבים היו אפילו הורגים אותנו. למחרת כשנודע לערבים שברחנו לארץ ישראל הם נכנסו לבית שלנו ולקחו את כל תכולתו. בליל הבריחה, הגענו לאונייה שעגנה לא בנמל ולא בליל ירח ולכן היינו צריכים ללכת במים ולהעזר באיזו רפסודה המורכבת מכמה קרשים קשורים בינהם. האוניה הייתה גדולה ועגנה בעומק הים. העלייה אליה היתה בסולם חבלים. כשנהג האנייה היה דרוך וכשראה אורות של מכונית בחוף היה משחרר את הסולם ומפליג בבהלה לתוך הים.

באותה תקופה היהודים רצו לברוח ממרוקו בכל מחיר ואפילו ידועה לי טרגדיה נוראית של ספינת אגוז שהייתה בגודל ספינה קטנה, נכנסו לתוכה 23 יהודים בתמימות גדולה שיגיעו לארץ ישראל. הספינה לא הגיעה אלא היא התנפצה בגלים, כל מי שהיה בה טבע והיה למאכל לדגים.

עיקר הכעס של הערבים כלפי היהודים נבע מכמה סיבות בינהן פלישת הצבא הגרמני למרוקו אשר ביקש רשימות מדויקות של היהודים וגם את כל תכשיטי הכסף והזהב שהיה להם. הערבים האמינו שהיהודים ייהרגו על ידי הגרמנים והם השתלטו על בתיהם ורכושם. ההכרזה על מדינת ישראל הייתה המכה היותר קשה מבחינה פוליטית ואז התחילו פוגרומים ביהודים שכללו הריסת תכולת הבתים, פגיעה ברכוש, ביזה, שריפה של תשמישי קדושה. פוגרומים אלו עוד זירזו את עזיבת היהודים ללא רכוש ובחוסר כל. אם הערבים הפלסטיניים טוענים שהם ברחו במלחמת השחרור והשאירו פה את רכושם, אז יהדות ערב השאירה בארצות ערב רכוש הרבה יותר גדול.

כאמור הגענו ארצה בחודש דצמבר 1948, שלושה חודשים אחרי הכרזת המדינה, לא היה לנו כסף מכיוון שלאבא שלי הייתה במרוקו רק חנות קטנה מטר על מטר ועומק 70 ס"מ. כדי להתפרנס אבא שלי היה הולך כל יום ברגל 10 ק"מ ברגל על מנת לקבל עבודה ליום אחד, ולפעמים היה חוזר חזרה, מבלי שהייתה לו עבודה באותו יום. גרנו ביהוד במעין אורבה של ערבים ללא חשמל ללא ריצוף וללא חלונות ודלתות. כשהגענו הייתי בן שש ולמדתי בבית ספר שבו למדו 3-4 שכבות גיל באותה, בערך 30 ילדים מכל שכבת גיל. רוב הזמן העדיפו המורים לתת לנו כדור מלא סמרטוטים לשחק בחצר. כשהגעתי לגיל עשר להוריי לא הייתה סבלנות לחכות לגיל בר מצווה לכן חגגו לי את מסיבת הבר מצווה בגיל עשר. האירוע המרכזי היה שאחד הדודים הביא גנרטור שעובד על נפט שמפעיל שתי נורות חשמל וכל השכנים באזור באו לראות את החשמל. מצורפת תמונה מבר מצווה לסיפורי. זו התמונה היחידה שיש לי מהילדות שלי.

אכלנו מפרי השדה שסביבנו היו עצי זיתים עץ אגסים עץ תאנים ושתיל קטן של ענבים ועוד…  כמובן שהגדר הייתה עם סברס ולכן אכלנו בהתאם לפירות העונה למשל: בערב שבת אבא שלי קידש במקום על היין על כוס מיץ תפוזים.

נסו לחשוב שהיום אפשר להגיע לעשרה מכשירי חשמל ושם לא היה בכלל חשמל.

בגיל 12 עברנו מיהודה (יהוד של היום) לפתח תקווה ישר לכיתה ז', כשאני הייתי ברמה של כיתה ב' כי לא נכנסתי לשיעורים, לכן הפער היה עצום להשתלב בכיתה ז'. לתיכון לא שלחו אותי בגלל שלא הייתי מספיק טוב לכן שלחו אותי לבית ספר מקצועי ללמוד עבודות מתכת מתוך מחשבה שיהיה לי מקצוע ואוכל לפרנס את עצמי. בין לבין הייתי בתנועת בני עקיבא ואפילו הצלחתי להגיע לרמה של מדריך.

הזוית האישית

סבא יהושע: שמחתי לשתף את נכדתי בסיפורי עלייתי ממרוקו, על החיים שם ובארץ.

תמר שגב: שמחתי על ההזדמנות לשמוע ממקור ראשון את סיפוריך המרתקים על הילדות שלך, על העלייה שלך, על החיים במדינת ישראל. נהנתי לראיין אותך ולהתנסות בהעברת ראיון שהצריך לחקור… ללמוד… לכתוב… והכי חשוב למדתי להכיר עוד צדדים שלך.