מאגר סיפורי מורשת

דויד סויסה גר בקזבלנקה שבמרוקו. הוא היה סבו של סבי אברהם מצד אמו. דויד סוויסה היה מעורה בקהילה היהודית הגדולה באותם ימים. במלחמת העולם השנייה כבשו הגרמנים את לוב ואת טוניסיה אך למרוקו הם שלחו רק את אנשי האס אס ע"מ להכין את רשימות היהודים לקראת הגלייתם והשמדתם.סבו של סבי דויד נקרא למטה הגסטאפו ושם נאמר לו להתחיל להכין את הרשימות. לדויד היו 8 ילדים קטנים, הוא לא יכול היה לסרב והתחיל להעביר אליהם את הרשימות המבוקשות, אלא שהוא מצא דרך להערים על אנשי הצורר הנאצי.

הוא התחיל להעביר להם שמות של נפטרים שמות פיקטיביים של אנשים ומשפחות שלא קיימים וכן העביר שמות של אנשים שגרו בכפרים במקומות שכוחי אל, שם אנשי האס אס לא ידעו כיצד מגיעים אליהם. הגרמנים עלו על כך שדויד מרמה אותם אך לצערם הם לא יכלו לעשות דבר מפני שהם נסו מפחד צבא ארצות הברית אשר שלחה צי ענק וחיילים רבים לקזבלנקה. לאחר מלחמת העולם החל דויד להיפגש ולעבוד עם סוכני המוסד שפעלו במרוקו ע"מ להכשיר צעירים יהודיים לקראת העלאתם ארצה ולהצטרף למדינה שבדרך.

כאשר קמה מדינת ישראל התחיל סבו של סבי דויד להרגיש את האדמה הרועדת מתחתיו , וזאת בגלל שנאתם של הערבים ובעידודה של ממשלת צרפת ששלטה עדיין במרוקו ואי הסכמתה לעליית היהודים לארץ ישראל. באחד הלילות התדפק על דלתו חבר שעבד אתו וסיפר לו בהתרגשות רבה כי שוטרים רבים מקיפים את הרחוב בו הוא גר וכנראה שבאו לעצור אותו .

דויד סוויסה שהייתה לו מזוודה מוכנה לכל מקרא חירום לקח אותה וברח דרך הגגות הצרים של אותה שכונה ,עלה על רכבת שנסעה צפונה ומשם בדרך לא דרך הוא חצה את הגבול לאלג'יריה. מאלג'יריה הוא הגיע למרסי שבצרפת ושם הוא נפגש עם נציגי הסוכנות אשר עזרו לו לעלות ארצה. זה היה בשנת 1948 בעוד שהקרבות עדיין מתנהלים.

דוויד השאיר במרוקו את אשתו עם 8 ילדים צעירים שתי בנותיו הגדולות היו נשואות ולכל אחת היה כבר ילד קטן. הוא החל לעבוד כנוטר באזור רמלה לוד והתגורר בצריף קטן בעקיר הלוא היא קריית עקרון של היום. כאשר התאקלם הוא החל לשלוח למשפחתו תמונות של בן גוריון ושל חיים וויצמן וסיפר להם על עקיר ועל העיר רחובות הסמוכה.

באחד הימים הבחינה אמו של סבי ,מזל , בהודעה בעיתון אשר הובטח בה פרס כספי גדול למי שיביא למעצרו של אביה דויד סויסה. וזאת בעוון הפרת החוק הצרפתי בדבר שיגור יהודים לארץ ישראל . אימי כמובן שמהרה לשלוח לו את ההודעה בדואר שעדיין פעל בין מרוקו וישאל. כאשר קיבל דויד את מכתבה של ביתו מזל בצירוף ההודעה של משטרת צרפת הוא החליט לעשות מעשה. מאחר והוא היה לץ מטבעו ואהב למתוח את חבריו, התיישב וכתב מכתב לאותו קצין משטרה שפרסם את ההודעה.

וכך כתב לו סבו סל סבי : אדון נכבד אני אסגיר את עצמי לממשלת צרפת בעבור 10 מיליון דולר למשפחתי המצויה עדיין במרוקו סכום אגדי באותם ימים. אם אין ביכולתה של ממשלת צרפת להשיג את הכסף אתם מוזמנים לבא אלי לעקיר ליד רחובות צריף מספר 7 שם אני גר בארץ ישראל.ילדיו של דויד עלו ארצה אחד אחד במסגרת עליית הנוער כאשר הגיעו לגיל 16 – 17 .

הילדים שרתו בצה"ל ביחידות קרביות ושניים מהם אפילו נפצעו. אחד הבנים רפי היה לחבר כנסת נציב שרות בתי הסהר וראש עיריית מזכרת בתיה. בן אחר שמעון התגייס למשטרת ישראל והגיע להיות מפקד מרחב השפלה וראש המחלקה לתפקידים מיוחדים.

סבא אברהם עלה ארצה בגיל 8 בשנת 1955. הוא כמובן לא הכיר את סבו דויד, אבל מרגע שנפגשו הם נקשרו בקשר עמוק והחלו לבלות בזמנם החופשי בתחביבים שונים. הם אספו בולים אספו מטבעות ובעיקר התעניינו בחידוני תנ"ך שהיו משודרים ברדיו של אותם הימים.

בין צאצאיו של דוד סויסה (ילדים נכדים ונינים) ניתן למצוא קצין משטרה בכיר ,ראש עיר, עורכי דין ,פזמונאי, קבלנים, גרפיקאים, פקידות בכירות, ספרים וספריות, חבר כנסת אחד, בקיצור אנשים ששרתו את הארץ בצבא ובכל תחומי החיים.

סבי אברהם לא זכה להשתתף בהלווייתו של סבו דויד מאחר וההלוויה נערכה כאשר סבי שרת במילואים בבקעת הירדן.. הדבר נודע לו רק כאשר הוא סיים את שירות המילואים. כל ניסיונות המשפחה לאתרו בעזרת קצין העיר לא צלחו.

העשרה

קריית עקרון: "קריית עקרון היא מועצה מקומית השוכנת דרומית-מזרחית לרחובות, סמוכה למזכרת בתיה ושייכת מנהלית למחוז המרכז של מדינת ישראל. המועצה שוכנת מזרחית לכביש 40. קריית עקרון הוקמה ככפר עקרון בסוף שנת 1948 במקומו של הכפר הערבי עאקיר, ששכן במקום ונחרב במלחמת העצמאות. היא קרויה על שם העיר הפלשתית עקרון, ששמה השתמר כנראה בשם הכפר הערבי עאקיר"

תשע"ה