מאגר סיפורי מורשת

שמי גשאו, נולדתי בשנת 1969, בעיר גונדר שבאתיופיה.

בגיל 13 עליתי, במבצע משה עם דוד שלי, לארץ. דרך העלייה לארץ הייתה קשה מאוד. הייתי חולה וגוסס במשך כל המסע, כשכולם הלכו ברגל ואותי סחבו והרימו כי הייתי חולה מאוד. המסע נמשך שלושה חודשים, בהם הייתי חולה.

כשהגעתי לארץ ישראל, התעוררתי וחיפשתי את דוד שלי, שאלתי אנשים שהיו איתי במסע, הם סירבו לענות לי. מדינת ישראל לקחה את כל העולים לאולפן ולימדו אותי עברית. אחרי שלמדתי עברית עברתי לפנימייה  בנתיבות.

רק לאחר שש שנים עלתה שאר משפחתי, ולאחר זמן קצר הרווחה לקחה אותנו לבית בנתיבות.

כששאלו אותי איפה הדוד שלי, לא ידעתי לענות, ובאותו רגע הבנו שלעולם לא נדע איפה הוא, אז ישבנו עליו שבעה.

עד גיל 27 גרתי עם ההורים ואז התחתנתי עם אשתי הראשונה ועברנו לגור לבד בנתיבות. נולדו לנו שלוש בנות. לאחר שנה אחת התגרשנו ואשתי הראשונה עברה לרמלה עם הבנות. לאחר חודשיים שבה גרתי בנתיבות בדירה לבד, הלכתי לדודה שלי שגרה בקריית מלאכי והיא ידעה שאני לבד. היא נתנה לי מספר של בחורה ששמה מזל, היא הייתה אלמנה עם ילדה אחת. התקשרתי והיא ענתה, קבענו להיפגש בביתה ביום למחרת, בקריית מלאכי. בפעם הראשונה שבאתי לביתה היא לא הייתה, קבענו יום למחרת והיא שוב לא הייתה. רק בפעם השלישית כשבאתי לצאת מביתה, מפני שוב לא הייתה, סוף סוף פגשתי אותה. היא יפיפייה, ישבנו, דיברנו, התאהבנו והתחתנו, נולדו לנו שלושה ילדים והיום אנחנו משפחה של ארבעה ילדים והורים שגרים בקריית מלאכי.

חיים לא קלים. היום אני מרוצה שיש לי משפחה, אישה וילדים מקסימים מחונכים ולומדים יפה.

הזוית האישית

אבא גשאו: כתבתי את הסיפור עם בתי אנהאל ומאוד נהנתי לספר לאנהאל מה שלא ספרתי לאף אחד.

אני ואנהאל במפגש תכנית הקשר הרב דורי