מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף, סיפורי עוסק בעלייתו של אבי ארצה.

בשנת 1980 אבי ומשפחתו הגדולה עלו ארצה מטהרן, איראן. הם עלו לארץ משום שבתקופה זו, איראן הייתה מסוכנת ביותר. למעשה, הם לא חשבו להישאר בארץ, אלא תכננו להיות פה עד שהמהפכה תיגמר. לאבי היו אח ואחות בארץ באותה תקופה, כך שההתאקלמות בארץ הייתה הרבה יותר קלה איתם.

העלייה שלהם הייתה מאוד מסוכנת, לכן הם היו צריכים ללכת ישר ורגוע, לא להיראות חשודים ולא משנה מה, לא להסתכל לאחור, כי כל תנועה קטנה שלהם נחשבה למעשה רע ועל כך יכלו להיענש בחומרה. הם עלו במטוס רגיל מנמל תעופה רגיל. הם הבריחו דברים רבים כמו זהב ויהלומים (סבי היה חלפן כספים, היה לו הרבה דברים יקרי ערך) בדרכים יצירתיות ומתוחכמות ביותר משום שבדקו אותם מכף רגל ועד ראש בצורה יסודית ביותר. אחת מהדרכים שבהן הבריחו את הזהב והיהלומים הייתה החבאתם בגלגלי המזוודה, מקום לא נגיש במיוחד ומוגן להפליא. מהלך הטיסה היה רגיל ללא כל הפרעות, אך היה דבר אחד שהפריע לכולם יותר מכל – ההתאקלמות העתידית בארץ וביטחונם בארץ. כל המחשבות הללו חלפו להן ברגע שכל נוסעי המטוס הסתכלו מבעד לחלונות המטוס המשקיפים על ארץ ישראל. לבסוף, הטיסה צלחה כמתוכנן וכל הנוסעים יצאו ללא פגע.

כשהגיעו ארצה, כל אחד הלך בדרך שונה. אבי ואחותו הלכו לפנימיות, כל אחד לפנימייה אחרת וסבתי וסבי התגוררו בבית קטן בשכונת גילה. אבי ואחותו פגשו את הוריהם פעם בשבוע ביום שבת. המצב היה קשה, לא פיזית, אלא מנטלית. הריחוק הכל כך גדול מארץ מולדתך הוא דבר מפרק נפשית, אבל לבסוף, הם הצליחו למצוא את דרכם, והתאקלמו בארץ בצורה מיטבית וטובה להפליא.

הזוית האישית

אבישי: חוויתי מהעבודה הייתה מדהימה. למדת הרבה מאוד דברים שלא למדתי מסיפוריו הקצרים בעבר על עלייתו של אבי. הייתי רוצה לאחל לאבי שימשיך לחיות חיים טובים ומלאי אושר ושיספר את סיפור עלייתו גם לדורות הבאים.