מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל וייצמן. נולדתי בשנת 1953 להוריי – חסיבה ואברהם פורטל, בכפר ערי האטלס שבמרוקו. נקראתי על שם סבתא של אימא מצד אבי.

ילדות במרוקו

גרנו בבית גדול עם חדרים רבים מספר משפחות. כאשר לכל  משפחה הוקצה חדר. ואילו המטבח היה משותף לכולם. את האוכל בישלו בתנורים מחמר. כדי להתקלח היינו יושבים על הרצפה, והיו ושופכים עלינו מים מהגיגיות. את הכביסה היינו מכבסים בנהר. השכונה לא הייתה מרוצפת. הייתה לנו מגלשה מאבן אמיתית שנוצרה מהסחף והגשמים, והיינו נהנים לשחק בה. השכנים היו יהודים וערבים והיחסים איתם היו מצוינים. אהבנו לשחק בחמש אבנים, קלאס חבל ונדנדות.

במרוקו לא היה ים  אלא היה נהר, במרחק של עשר דקות ברגל מביתנו. כשאימא הייתה צריכה לטבול, היא הייתה הולכת לנהר. בימות החורף כאשר הנהר היה קפוא, אימא הייתה מזיזה את הקרח, טובלת ויוצאת. אם ערבי היה רואה, היא הייתה נכנסת שוב וטובלת. היה לנו בית כנסת אחד בכפר. אבי היה שליח ציבור ואמי הייתה מכינה עוגות לאירועים ושימשה כמיילדת. ביתנו היה בית חם. הורינו הרעיפו עלינו הרבה אהבה.

מפגשים בין יהודים היו במפתן הדלתות של הבתים. בשבת בבוקר כאשר כל הגברים הלכו לבית הכנסת, היו מתאספות הנשים ליד הבתים. ברגע שהגברים חזרו, מיד  התפזרו הנשים לבתיהם. משום צניעות. בכלל במרוקו לא היו יושבים לאכול ביחד גברים ונשים. את הקניות היינו עורכים בשווקים. את התרנגולות היה שוחט רב מוסמך לשחיטה.

בכפר שגדלתי לא היה בית ספר. לכן כאשר מלאו לי 7 שנים, סבתא לקחה אותי לביתה השוכן בעיר קזבלנקה כדי שאוכל ללמוד בבית ספר. בקזבלנקה בניגוד לכפר הולדתי, היה "חמאם" ששימש לרחצה. "החמאם" היה בית מרחץ אטום וחם. הרצפה בו הייתה מחוממת. הייתה כושית שתפקידה היה לרחוץ אותנו אחת לשבוע.

זכור לי שיום אחד אבי בא לקחת אותי מקזבלנקה לביתנו שבכפר. הדרך מקזבלנקה לכפר ארכה כעשר שעות. הגענו למרקש עצרנו וחיכינו למשאית שתיקח אותנו לכפר. הייתי מאוד רעבה, וראיתי בית של ערבייה, הערבייה האכילה את ביתה באורז וחלב. ביקשתי מאבי להתכבד מהאוכל, אבל אבי אמר לי :"את לא יכולה לטעום מהחלב והאורז הזה כי זה של ערבייה", קיבלתי עלי את הדין. נשארתי רעבה עד שהגענו לכפר. כאשר הגענו לבית הוריי ,קידם את פנינו  ריח של פולים ובשר שהיה מיועד בשבילינו. רק אז הרגעתי את רעבוני. מאותו יום אכלתי פולים ובשר, שעד היום אני אוהבת.

למדתי בקזבלנקה בבית הספר "לספס" ובגן דריב דרבה (רחוב דרבה). למדתי צרפתית וערבית ספרותית ושעה אחת בשבוע עברית.

ממרוקו לישראל

אני זוכרת את הרצון החזק שלנו ושל כל היהודים לעלות לארץ. הייתה לי חברה ערבייה .אמרתי לה עוד מעט אנחנו עולים לפלסטין ונקבל פסטמו (דירה פרטית) באותה שעה רק אנשים עשירים במרוקו גרו בדירה פרטית. והמחשבה שנקבל דירה משלנו קסמה לי מאד. עלינו ארצה ומשאלותינו התגשמה.

בשנת 1963 יצאנו ממרוקו באופן לא חוקי. בשעה 2 לפנות בוקר ברחנו. לא לקחנו אתנו כלום, כמובן גם דרכון לא היה לנו. אנשי המחתרת הציונית לקחו אותנו לגיברלטר. ישנו שם לילה אחד ובשעה 7 בבוקר עלינו למטוס, שלקח אותנו לישראל. לאחר יומיים הגענו לארץ.

החיים בישראל

המקום הראשון שנקלטנו היה באר שבע. במרוקו היה לכל משפחה חדר, שירותים ומטבח משותפים לשכנים, ואילו כאן בבאר שבע קיבלנו דירה פרטית גדולה. שירותים ומטבח פרטי. היינו בהלם מהמרחבים שלא הורגלנו להם ומהפרטיות לה אנו זוכים, ומעצם היותנו בארץ הקדושה שכל כך הרבה שמענו עליה, וההתרגשות הייתה גדולה. זכורני שאבא לא זכר את שמות הילדים ולא את גילם מרוב התרגשות.

המצב הכלכלי בבית היה סביר. לא היה חסר לנו כלום. אמי עבדה כעובדת ניקיון בבית ספר, והכינה עוגות לאירועים. אבי עבד בחברת בנייה "סולל בונה" הוא עבד עבודה פיזית מאוד קשה, ומאבק הבניה הוא סבל ממחלת אסטמה (קוצר נשימה).

גם בארץ המשיך אבי לשמש כשליח ציבור, ונהג לנצל את זמנו הפנוי ללימוד תורה. הוא היה דופק על דלת השכנה, ואומר לה: "תשמרי על חסיבה אשתי ובשכר זה, זכות לימוד התורה שלי תתחלק בינינו".

עם הגיעי לארץ שובצתי בכיתה ד'. לעולם לא אשכח את הפסקת עשר הראשונה בבית הספר. עם סיום ההפסקה, כאשר פעמון בית הספר צלצל לאות כניסה לכיתות, שמעתי המולה. תלמידים נכנסו לכיתות בצעקות ובקול רעש גדול. הייתי בהלם מוחלט. הורגלתי שבמרוקו נכנסים לכיתה ועומדים בדממה מוחלטת ולא יושבים עד שהמורה נכנסת ומאשרת לשבת ואילו כאן בארץ ההרגלים היו שונים לגמרי.

כאשר סיימתי את לימודי ביסודי, המשכתי לתיכון "בית הפקיד" בבאר שבע. מיד בגמר לימודי בתיכון בהיותי בגיל 17 התחתנתי. נולדו לי ב"ה חמישה ילדים ואני רווה מהם הרבה נחת.

הזוית האישית

רחל ויצמן: המסר שאני רוצה למסור הוא להתחתן מוקדם ולזכות להיות סבתא צעירה שחיה עם הנכדים ונהנית מהן מכל רגע.