מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור עלייתה של משפחת ממודוב מארגנטינה לישראל

סבא וסבתא עם נטע
סרגל המדידה של אבא של סבתא
מלחמת יום הכיפורים כמלחמה ראשונה

סבתא אסתר מספרת: "עלינו מארגנטינה בשנת 1972 כמשפחה: סבא, סבתא, נתן (אביה של נטע) ודבי (דודה של נטע). בתקופה זו ההגעה לארץ ישראל הייתה ברובה באוניות עד איטליה ומשם טיסה לארץ. אנחנו שהינו כחמישה ימים בבית הארחה באזור נאפולי ומשם עלינו על טיסה לארץ.

נסענו באוטובוס לשדה התעופה, היה לילה פתאום פנצ'ר באחד הגלגלים, הנהג לא הצליח לשחרר את הבורג של הגלגל והוא נאלץ לבקש עזרה מהחברה שישלחו אוטובוס חלופי. נאלצנו לחכות שעה ובאותו הזמן הודיעו בשדה התעופה שיעכבו את המטוס (היינו שני אוטובוסים, האוטובוס השני המשיך בדרכו). זכור לנו שכל המעבר מהאוטובוס למטוס היה מהיר מאוד (ואני עם תינוקת ביד). כשהגענו סוף סוף לארץ, הפקידה שאלה אותנו, לפי שם המשפחה, האם אנחנו עלינו מבוכרה. ענינו לפקידה שאנחנו עלינו מארגנטינה. אנחנו היינו אמורים להגיע לקיבוץ "חצרים", אך אף נציג לא בא לקבל את פנינו. מכיוון שידעתי לדבר עברית יכולתי לבקש ולשאול האם מגיעה לנו הסעה ואכן כן, מיד סדרו לנו מונית שתיקח אותנו משדה התעופה ישירות ל"חצרים" (ליד באר שבע). לאחר נסיעה ארוכה עם שני ילדים קטנים הגענו לחצרים ושם לא חיכו לנו, הייתה אי הבנה ומיד התגייסו לעזור לנו: חברה שלנו אירחה אותנו בביתה עד שוועדת קליטה סידרו לנו דירה. תוך כדי התינוקת שלנו נקלטה בבית תינוקות ולבני נתן בן 4 (אבא של נטע) לא הייתה גננת שתקלוט אותו ולכן הוא נשאר איתנו בבית.

על האונייה בדרך לישראל

תמונה 1

חודש ימים עבר ולא הרגשנו שייכים, ובעזרת חבר שדחף אותנו לעזוב עברנו לבאר שבע. שם היינו חצי שנה (בכדי שבעלי יוכל להמשיך ללמוד באולפן). בזמן הזה נרשמנו לסוכנות שהציעה לנו לעבור לקריית גת, שם נבנתה שכונה של דירות קרקע מיועדות לעולים מדרום אמריקה, ואנו זכינו לקבל דירה, לאחר חמישה חודשים עברנו לגור שם. לאחר התארגנות וקליטה במקום התארגנה קבוצה שרצתה שאני אלמד אותם עברית, וכך נודע עלי כמורה לעברית בוועדת החינוך של העירייה, הוזמנתי לפגישה ומאותו הרגע לימדתי וקיבלתי משכורת מהעירייה. שמי נודע למנהל בית ספר יסודי והוא הציע לי ללמד בקיץ ילדים עולים. (קרלוס בעלי מצא עבודה במפעל טקסטיל "אומן"). המנהל גם ביקש שאמשיך בשנת הלימודים הבאה. באמצע אוגוסט הוזמנתי לפקח של משרד החינוך באשקלון ולאחר כמה מילות היכרות הוא שלח אותי חזרה לקריית גת לפגוש מנהלת בית ספר בו הייתי אמורה לקבל על עצמי להיות מחנכת כיתה ב', כך שנרשמתי והתחלתי לעבוד כמורה עד שפרשתי לגמלאות (פנסיה).

שנת הלימודים מתחילה בספטמבר ובאוקטובר בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. בשבילנו זו הייתה מלחמה ראשונה, לא היה לנו טלפון והיינו מנותקים מהמשפחה שמאוד דאגה. השכנים הוותיקים הציעו לנו להתקשר למשפחה בארגנטינה מביתם, זה מאוד הרגיע אותם. קרלוס היה אמור להתגייס כשפרצה המלחמה, גיוסו נדחה עד סיומה של המלחמה. כשפרצה המלחמה, היה זה יום כיפור ואף אחד מהוותיקים לא האמין שהמלחמה תתארך יותר מיומיים – שלושה, שביקשנו לפתוח את המקלטים ולהתארגן עם ציוד ואוכל ולשהות בו – אמרו לנו לא למהר. עברו שעתיים וכבר הייתה תנועה של הצבא ברחובות. שכן ביקש ממני להתלוות אליו למרכז לפיקוד העורף, ושם נאמר לנו לחזור ולהודיע לכל השכונה להתארגן ולהישמע להוראות פיקוד העורף. והכי חשוב – ברגע שתשמע אזעקה להתפנות מיד למקלט הכי קרוב לבית, וכך עשינו. לא היה לי זמן לעכל כל מה שאנחנו עוברים ותפקדתי כמו מכונה. כשבוע ימים הילדים לא הלכו לגנים וגם לא לבתי הספר, לאט לאט החיים חזרו למסלולם במשך הבוקר (בתי ספר נפתחו, בתי חרושת, מסחר…), לקראת הערב היה עוצר וכל הבתים נדרשו להחשיך אותם היטב היטב, כלומר שלא מספיק תריסים מוגפים אלא גם שמיכות, אסור היה לשמוע רדיו או טלוויזיה בקול רם וגם את הפנסים שבמכוניות צבעו בצבע כהה. רוב הבנים שהיו בגיל גיוס התגייסו לצבא.

ב-15 יום הראשונים לא ידעו מה באמת קורה בחזיתות כי אז לא נהגו לדווח אמת לתושבים. המלחמה הזו הייתה הכי קשה במיוחד כי המדינה (ראש הממשלה – גולדה מאיר, צה"ל והביטחון – משה דיין) לא הייתה מוכנה למלחמה והפתיעו אותנו. לאחר חודש של קרבות קשים בדרום ובצפון (ביקשו ממלך ירדן לא להתערב) הצלחנו להדוף את האויב ואז נודעו תוצאות המלחמה (פצועים ומתים רבים). אנחנו כזוג וקצת מושפעים מהסביבה של העולים החדשים, התלבטנו על המשך דרכנו. נציג של התנועה "השומר הצעיר" ביקר חברים קרובים שלנו וכך הכרנו אותו והסכמנו לנסות להגיע שוב לקיבוץ. לאחר קבלה הופנינו לכמה קיבוצים וביניהם להבות חביבה שכבר מההתחלה מצא חן בעינינו ואנחנו בעינם, וכך הגענו ללהבות חביבה ומאז ועד היום אנו חיים באושר עם שני ילדים שלנו שבנו את ביתם פה ורק בת אחת שעברה לגור במושב מולדת.

*בארגנטינה לא בישלתי ארוחות כי בזמן שהיינו נשואים, המשכנו לאכול בבית של ההורים שלי וביום ראשון היינו אוכלים בבית של בעלי. כשעלינו לארץ לא הייתה ברירה והתחלתי לבשל ומאוד עזרו לי. הזכרונות של המטבח של אמי שבישלה מדהים! גם למדתי מחברה טובה, למדתי להכין פוצ'רו (מרק עם עוף או בשר וירקות), וגם למדתי להכין אמפנדות (בורקס בשר). עד היום זה המאכל האהוב על הנכדים שלי."

מימין: בלהבות חביבה, משמאל: בקריית גת 

תמונה 2

סיפורו של סרגל מדידה

סבתא אסתר מספרת על הסרגל שהיה שייך לאבא שלה: "אבא של סבתא אסתר ושמו מאיר היה לו מפעל שיצר מכשירים לשימוש למעבדות ולבתי חולים. הכלים היו צריכים להיות מדויקים לכן המדידות נעשו בדרכים שונות. אחת הדרכים היה בעזרת הסרגל המיוחד".

סרגל המדידה של אבא של סבתא אסתר

תמונה 3

סבתא אסתר נשואה לקרלוס ממודוב שנולד אף הוא בארגנטינה, בבואנוס איירס, בשנת 1944 ושניהם חיים בקיבוץ להבות חביבה.

הזוית האישית

נטע: נהניתי מאוד מהמפגשים בבית הספר ולמדתי המון דברים חדשים על המשפחה שלי. חבל שזה נקטע בגלל הקורונה.

מילון

פוצ'רו
בספרדית: מרק עוף או בשר עם ירקות.

אמפנדה
אמפנדה (בספרדית: Empanada) היא מאכל בצק ממולא ואפוי שמקורו בגליסיה, ספרד. בגליסיה מכינים אמפנדות מבצק הממולא בדג בקלה או בבשר עוף. מקור השם הוא בפועל הספרדי Empanadar, שפירושו "לעטוף בלחם" או "לכרוך". בשל ריבוי של מהגרים ספרדים מחבל גליסיה הפך המאכל לפופולרי מאוד באמריקה הלטינית, והוא נפוץ במיוחד בארגנטינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”המלחמה פרצה בצהרי יום כיפור. זה תפס את כולנו בהפתעה, לא היינו מוכנים“

הקשר הרב דורי