מאגר סיפורי מורשת

ילדותי במעברה ובצריפים בקריית מלאכי

שמי זמירה, בילדותי סמירה, נולדתי בבגדד שבעירק בשנת 1950 ועליתי לארץ כתינוקת בשנת 1951.

עלינו ארצה מעירק, עם אימא שהתאלמנה ועם שישה ילדים. שהגדולה הייתה בת 12 ואני הקטנה מביניהם בת שלושה חודשים. עלינו מעיראק ישר לעתלית ומשם  לקריית מלאכי.

החיים במעברה היו קשים, גרנו באוהל עם ברז אחד, ללא חשמל, הייתה רק מנורת עששית. ישנו מהערב עם רדת החשכה.

זאת הייתה שנה חורפית עם גשמים עזים, עלינו לארץ ב8.1.1951. לילה אחד עף לנו האוהל ורק ביום המחרת בבוקר, באו מהמועצה להתקין לנו אותו מחדש. במעברה היו מביאים לכל ילד חצי כיכר לחם, מצרכים בסיסיים ביותר, לא בשר ולא ביצים. הייתה רק אבקת ביצים.

אחרי תקופה של שנה עברנו לצריפים, שם כבר היה יותר טוב.  אימי הייתה יוצאת לעבוד בחקלאות במושבי הסביבה כמו באר טוביה. בחורף, אימי הייתה מלקטת שיבולים וקוטפת חובזה, ועם זה הייתה מכינה לנו אוכל, בכל מצב לא ישנו רעבים. עם המעט שהיה אימי דאגה שיהיה לנו אוכל בזמן גם כשהייתה יוצאת לעבודתה עם שחר.

יפה אחותי הייתה רק בת 9 שנים, היא הייתה אם קטנה שדאגה לי ולשני אחיי ושמרה עלי כמובן, הקטנה סמירה. אחותי הייתה לוקחת אותי יחד איתה לבית הספר "האחים" כשהייתי רק בת שנה. עם כל הקשיים הצליחה אימי לגדל אותנו לתפארת, אחיי התגייסו ושירתו בצבא, אימי חיתנה את כולנו בזכות עצמה ללא עזרה מאף גורם.

תקופת הגזזת

בבית הספר, כשנכנסתי לגן הייתה גננת בשם דבורקה, שמאוד אהבה אותי. כשעליתי לכיתה א', חליתי בגזזת. בזמן שעלינו מעיראק ריססו אותנו בחומר דידיטי עברתי הקרנות וישבתי בבית תקופה ארוכה עד שצמח לי השיער.

היה לי כיף בבית הספר, שיחקנו חמש אבנים, שיחקנו בחבל. את המורה ניסים, המורה לטבע אהבנו מאוד וגם את חיות המחמד שהביא לנו.

בכיתה ב' המורה עזרא סמוחה היה מורה שכל פעם כשהיה נכנס לכיתה היינו עומדים ומברכים בוקר טוב ויום טוב.

היו לנו גם שיעורי תפירה עם המורה רחל כהן, והיינו תורניות בחדר האוכל, והיה כיף.

אלה כל הזיכרונות שלי. עד עצם היום הזה אני בקשר עם חברות שלי מהיסודי.

התחתנתי בשנת 1981, ונולדו לי שתי בנות מקסימות סמדר וגילה.  היום אני סבתא לשישה נכדים אהובים.

הזוית האישית

סבתא זמירה: שמחתי ונהניתי מאוד לכתוב את סיפור חיי יחד עם נכדתי ליהיא תלמידה כיתה ו' בבית ספר אחוות אחים.