מאגר סיפורי מורשת

בנובמבר שנת 1961 קבלנו אשרת יציאה מרומניה וזאת אחרי המתנה של 15 שנה.

כמובן שזה שימח אותנו מאוד. הוריי התחילו בהכנות לעלייה. העברת העסק המולאם של אבי אל בעל מקצוע שהיה צריך להיות מקובל על השלטונות. העברת הבית הפרטי שלנו לשלטונות, הבית היה צריך להיות נקי ומסודר. עליי לציין שאי אפשר היה למכור את הרכוש שברשותנו ואי אפשר היה להוציא מרומניה כל רכוש שהוא או כל חפץ שהוא בעל ערך.

אני ניסיתי להמשיך את שגרת חיי ,אך מיד אחרי קבלת האשרה הבחנתי שהמורים לא מתייחסים אליי יותר ,ולא משתפים אותי למרות שהייתי  תלמידה טובה וחרוצה.

חזרתי הביתה ואמרתי להורי שלא אגיע יותר  לבית  הספר. נשארתי בבית עצובה ומשועממת. יום אחד בדקתי את אשרת היציאה שקבלנו  ואני רואה שנקודת היציאה היא  baneasa , שזה שדה התעופה  בבוקרשט. משמעות הדבר עלויות כספיות עצומות לרכישת כרטיסי טיסה. דבר שהגביר את לחצים של הורי.

אבל אני לא ידעתי את נפשי מרוב אושר .המחשבה לטוס במטוס ריגשה אותי מאוד. המועד הגיע, עלינו למטוס. אני שמחה ומתרגשת. המטוס ממריא ואני מתחילה להרגיש לא טוב וכל הדרך עד פריז לא הפסקתי להקיא. כל נוסעי המטוס הרגישו מצוין כולל אבי ואחותי שמאוד פחדו מהטיסה. סוף-סוף הגענו לפריז ופגשנו את אחיה של אמי ואת משפחתו אותם היא לא ראתה 27 שנה. נשארנו בפריז כ-3 שבועות ואז עלינו ארצה באניית מולדת.

הזוית האישית

אני, רועי, מאוד נהנתי מהסיפור של סבתי אהבתי אותו והוא הצחיק אותי אנחנו ממש נהנהנו מהעבודה המשותפת.

אני, סבתא מירי, מאד מתרגשת לחזור לרגעים העצובים והשמחים שליוו אותי בספור הזה.